פנימוציסטיס קריניי הוא טפיל חד-תאי הנפוץ בסביבה הטבעית כמחולל זיהומי מזדמן (Opportunistic pathogen - מחולל זיהומי שאינו גורם למחלה באדם בריא). דלקת ריאות מפנימוציסטיס קריניי (Pneumocystis Carin&i= Pneumonia - PCP) עלולה להופיע במצבים בהם קיים דיכוי משמעותי של המערכת החיסונית-תאית (Cellular immunity) ופגיעה בתפקוד הלימפוציטים (לימפוציטים מסוג CD4).
דלקת ריאות מפנימוציסטיס קריניי תסמינים
סימני המחלה מופיעים בדרך כלל באופן הדרגתי, וכוללים קוצר נשימה, שיעול יבש, חולשה וחום. מהלך המחלה בחולי איידס (AIDS) נוטה להיות ממושך ואיטי יותר ומלווה תכופות גם בירידה ניכרת במשקל הגוף. מהלך PCP בחולים עם דיכוי חיסוני שאינם חולי איידס נוטה להיות קצר וסוער יותר. בבדיקות דימות (צילום רנטגן או טומוגרפיה מחשבית - CT - של בית החזה) מודגם שינוי (תסנין) דלקתי ברקמת הריאות. בחלק מחולי PCP נגרמת מחלה קשה עם אי-ספיקה נשימתית המחייבת צינרור הקנה והנשמה מלאכותית.
סיבות וגורמי סיכון
מקרים של PCP היו נדירים בעבר ומוגבלים בעיקר למצבים כגון תינוקות עם כשל חיסוני-תאי מלידה וחולים במחלות שטופלו באורח ממושך בתרופות הגורמות לדיכוי המערכת החיסונית-תאית (מחלות ממאירות, חולים לאחר השתלת איברים, וחולים אחרים המקבלים טיפול ממושך בסטרואידים). החל מ-1980, עם הופעת הזיהום בנגיף ה-HIV ומגפת האיידס (AIDS) העולמית, חלה עלייה ניכרת במספר מקרי ה-PCP, כאשר רובם המכריע אירע בחולים אלה.
אבחון ובדיקות
האבחנה של PCP מחייבת את הדגמתו המיקרוסקופית של הטפיל. הדגמה זו, יכולה להיעשות בחלק מהחולים בבדיקת ליחה. בחולים שאינם פולטים ליחה או כאשר בדיקת הליחה מפורשת כעקרה יש לדגום נוזלים או רקמה (ביופסיה) מהריאות. דגימה זו, יכולה להיעשות ברוב המקרים על ידי ברונכוסקופיה. מיעוט המקרים מצריך ביצוע ביופסיה של הריאות בניתוח על מנת להגיע לאבחנה.
טיפולים ותרופות
הטיפול מבוסס על מתן תרופות אנטיביוטיות מסוימות להן הטפיל רגיש וניתן לתקופה של בין שניים לשלושה שבועות (שלושה שבועות בחולי AIDS, בהם מספר הטפילים רב יותר והתגובה לטיפול איטית יותר). תרופת הבחירה היא טרימתופרים/סולפאמתוקסזול (Trimethoprim\Sulphamethoxazole), השייכת לקבוצת תרופות הסולפה (Sulpha) ומשווקת בארץ כ-Resprim® או Septrin®.
במחלה קשה יותר, ניתן הטיפול בהזלפה לתוך הווריד, לעומת חולים שמצבם קל יותר או לאחר שמצבם הוטב ובהם ניתן לטפל בדרך פומית, על ידי מתן התרופה בטבליות. בחולים, בהם לא ניתן לתת תרופה זו בשל רגישות, אי-סבילות או השפעות לוואי משמעותיות (תפרחת בעור, בחילה, חום וירידה במספר התאים הלבנים) קיימים טיפולים חלופיים על ידי תרופות כגון פנטמידין (Pentamidine) או דפסון (Dapsone). הטיפול התומך בחולים עם מחלה קשה יותר כולל העשרה בחמצן (טיפול בחמצן) ולעיתים גם הנשמה מלאכותית.
בחולי איידס (AIDS) עם PCP קשה ניתן גם טיפול אנטי-דלקתי על ידי סטרואידים בתקופה הראשונה למחלתם. טיפול זה לא הוכח כיעיל בחולי PCP שאינם חולי איידס, המטופלים בדרך כלל בסטרואידים מלכתחילה, כחלק מהטיפול לדיכוי המערכת החיסונית שביסוד רגישותם ל-PCP.
מרבית החולים במחלה ממשיכים להיות בסיכון-יתר להופעה נישנית של המחלה בשל הדיכוי המתמשך של המערכת החיסונית-התאית המאפיין את מצבם. לפיכך נהוג להמשיך ולתת טיפול מונע על ידי מתן ממושך או קבוע במינון נמוך יותר של אחת התרופות הניתנות כטיפול במחלה. גם בטיפול המונע תרופת הבחירה היא טרימתופרים/סולפאמתוקסזול.
הטיפול המונע בחולי איידס (AIDS) כולל טיפול לדיכוי שגשוגו של נגיף ה-HIV בגוף החולה. בעזרת טיפול זה, ניתן לעיתים תכופות לגרום להתאוששות מסוימת של המערכת החיסונית-תאית עם שיפור כללי במצבו של החולה המאפשר לעיתים אף להפסיק את הטיפול האנטיביוטי הניתן למניעת PCP בתקופה בה מצבו של החולה הוטב (המדד המקובל - עלייה במספר הלימפוציטים מסוג CD4 מעל 300-200 תאים למילימטר מעוקב).
הטיפול החדש בחולי איידס, הכולל את הטיפול התרופתי לדיכוי שגשוג נגיף ה-HIV ואת הטיפול המונע ל-PCP, הביאו לצמצום משמעותי של התחלואה והתמותה מ-PCP בקרב חולים אלה. בשנת 1987 נמצאו 63% מחולי האיידס כחולים ב-PCP מייד עם קביעת האבחנה של איידס, זאת לעומת 32% בלבד ב-1993. התמותה מ-PCP בקרב חולי איידס ירדה גם היא מ-32% ב-1987, ל-14% ב-1993.
"ד״ר קרופסקי, הרשים אותי מאד כמומחה בתחומו, עם ידע רפואי נרחב ביותר. במקביל ״ולמרות״ מומחיותו, הוא צנוע, אנושי, ואמפטי ביותר. שלא נזדקק לו ולדומיו, אך אם וכאשר נזדקק, הוא כתובת ראויה ומומלצת ביותר."