מה עושים עם ה"אמא תקני לי" הבלתי פוסק?
בכל ביקור ב"סופר" השכונתי בת השנתיים דורשת שיקנו לה עוד ועוד דברים. כשהיא נתקלת בסירוב - היא מיד משתטחת על הרצפה בבכי. מה עושים? מומחית מסבירה
בכל פעם שאנחנו הולכות לסופר בתי בת השנתיים רוצה שאקנה לה ממתק, ועוד אחד, וצעצוע קטן, ושוקו... זה לא נגמר. וכשהיא לא מקבלת את מבוקשה, היא צורחת, בוכה ועושה סצנה. אני אובדת עצות, מה לעשות?
דבר ראשון, מבחינה התפתחותית גיל שנתיים זה ה-גיל. זה הגיל שבו הילד בודק את הנפרדות שלו מההורים ומתחיל לפתח את האישיות הייחודית שלו - מה שנקרא בשפה המקצועית ספרציה-אינדיבידואציה, ומה שמתבטא במה שאנחנו מכירים כ"גיל שנתיים האיום" או "גיל ההתבגרות הראשון". בפועל מה שזה אומר הוא שבסביבת הגיל הזה הילדים בודקים גבולות.
מבחינתנו ההורים, מה שחשוב לדעת הוא שהגבולות הם שלנו. הידיעה אולי המרעישה ביותר מבחינת ההורים היא שגבול אני יכולה לשים רק לעצמי, לא לאחר, גם אם הוא הילד שלי. עם זאת, את הגבול שלי אני יכולה לתווך לילד שלי, תוך שמירה על כבוד הדדי (שמשמעו, וגם זה אולי חידוש: כבוד לעצמי, וכבוד לילד).
אם, למשל, החלטתי שהגבול שלי הוא לקנות רק ממתק אחד, עליי להסביר זאת לבתי בדרך שנקראת "תקיפות אדיבה": אני שומרת על הגבול שלי ולא חורגת ממנו (ולא קונה עוד ממתק אם הבטחתי לעצמי לקנות לה רק ממתק אחד), ואדיבה ונעימה כלפי הילדה. את הגבול הזה עליי לתווך לילדה עוד בבית, לפני שיוצאים לסופר, ולעשות איתה תיאום ציפיות.
בתיאום ציפיות (והנה עוד חידוש) אין הכוונה שאני אומרת לילדה שלי מה אני מצפה ממנה - והיא עושה. בתיאום ציפיות אני מסבירה את המסגרת (הולכים לסופר, תוכלי לבחור רק ממתק אחד), נותנת לה בחירה בתוך המסגרת (איזה ממתק תרצי? הממתק לבחירתה), ושואלת אותה מה יכול לעזור לה במקרה שהיא תרצה עוד ממתק, ולא תוכל לקבל (למשל, לקחת את הדובי שלה איתה שירגיע אותה).
ומי אחראי לשמור על ההסכם הזה? לצפות מילדה בת שנתיים שתוכל לעמוד בהסכם זו ציפייה גבוהה מדי, ציפייה שאינה תואמת את גילה הצעיר מאוד. סביר להניח שהיא תנסה אותי שוב ושוב בפעמים הבאות שנלך לסופר ותדרוש עוד ועוד, כהרגלה. מדוע? כי עד כה מה הילדה למדה? שכשהיא דורשת, בוכה ועושה סצנה - אמא נותנת לה את מבוקשה. ילדים הרי לוחצים על כפתורים שעובדים, והכפתור הזה עבד בשבילה, לכן היא תנסה ללחוץ עליו שוב ושוב. אני צריכה לשוב לתקיפות האדיבה, לא להיגרר למעגל הזה של להיכנע להפצרות שלה, כדי שתבין שהכפתור הזה לא עובד יותר. גם במחיר של סצנה מול כל הקונים.
חשוב לדעת שאם מראש לדעתי לא אוכל לעמוד במשימה, אם אני מכירה את עצמי כמי שלא אוכל לעמוד בפני ההפצרות שלה - אין לי מה להציב גבול שלא אוכל לעמוד בו בעצמי. עליי לקחת החלטה מראש, וזו יכולה להיות ההחלטה, למשל, של לקנות לה מה שהיא רוצה בלי ייסורי מצפון (ואז אני אמא מפנקת שמלמדת אותה שהיא תמיד תקבל מה שהיא תרצה - ואין לזה גבול), ואני יכולה להחליט שאני הולכת לסופר בלעדיה (ואז אני נמנעת מההתמודדות הזו, שסביר להניח שתצוץ בסיטואציות אחרות, אותה גברת בשינוי אדרת).
העניין הוא שכשאני מצהירה על גבול ולא עומדת בו, מה זה מלמד את הילדה שלי? שמילה של אמא זו לא מילה, ושאת ה"גבול" של אמא אני יכולה לכופף כמה שאני רוצה, ושאני שולטת בסיטואציה ומנהלת את אמא שלי. כוח קצת גדול מדי בידיים של ילדה בת שנתיים, אפילו מפחיד, לא? לכן כל כך חשוב עבורך כאמא להציב גבול ולעמוד בו - להפוך מהורה מגיב (להתנהגות של הילדה) להורה יוזם (שהילדה מגיבה להתנהלות שאת יזמת).
רוני לנגרמן-זיו, היא מאמנת אישית להורים מוסמכת מכון אדלר ומנחת קבוצות. לעמוד הפייסבוק של רוני