דור שני לשואה: ההשפעות הנפשיות, שנים אחרי
לא רק ניצולי השואה חיים את השפעות החוויות הטראומטיות שעברו, אלא גם הצאצאים. מהן ההשלכות הנפשיות על דור שני לשואה? והאם יכול להיות שהן מועברות באופן גנטי ולא רק נלמד?
בכל שנה, מספרם של ניצולי השואה הולך ופוחת, אולם ההשלכות של החוויות הטראומטית מהעבר ממשיכות להיות מורגשות. בקרב ניצולי השואה ישנה שכיחות גבוהה יותר של דיכאוןוהפרעת דחק פוסט-טראומתית (PTSD: Post-Traumatic Stress Disorder) בהשואה לשאר האוכלוסייה. בנוסף, תפקודם הפסיכולוגי והחברתי נמוך יותר בהשוואה לאנשים אחרים אשר סובלים מדיכאון ואינם ניצולי שואה.
מזה שנים, פסיכולוגים חוקרים את הפרופיל הרגשי של אנשים שמהווים את 'דור שני לשואה'. במקרים רבים, ילדים להורים ניצולי שואה גדלו בבתים המאופיינים ברגשות מודחקים ושדים מהעבר, למרות מאמציהם של ההורים לגדל אותם בצורה אופטימלית.
ברבות השנים, הצטברו עדויות רבות על הפרעת דחק פוסט טראומתית של אנשי דור שני לניצולי שואה, אשר הצביעו על כך שאנשים אלו ניחנים במאפיינים אישיותיים ופיזיולוגיים ייחודיים. כך, לדוגמה, נמצא כי לאנשי דור שני לשואה הייתה רמה גבוהה יותר של קורטיזול בדם, הורמון שרמתו עולה במצבי לחץ וסטרס.
ההנחה ההגיונית היא שהמאפיינים הללו הם תוצאה של תהליך נלמד מההורים, כגון הורים שנטו למצבי רוח, רגזנות, עוררות גבוהה ותכונות אחרות אשר קשורות להפרעת דחק פוסט-טראומתית (PTSD).
אשמת ניצולים
בשנת 1998 פרסם ד"ר יהודה את מחקרו אשר מצא בקרב אנשי דור שני לשואה יותר מקרי PTSD ומחלות פסיכיאטריות בהשוואה לכלל האוכלוסייה, גם אם לא נחשפו ליותר מקרים טראומטיים במהלך חייהם בהשוואה לכלל האוכלוסייה. למעשה, היותו של אדם דור שני לשואה מהווה גורם סיכון ל- PTSD. בנוסף, אנשי דור שני לשואה עלולים לפתח רגשות אשם, המכונים 'אשמת ניצולים' (Survivor’s Guilt) ורגשות נוספים כגון מלנכוליה והזדהות עם המתים. מחקר אחר מצא כי ילדים של ניצולי שואה נטו יותר לחרדת נטישה ותחושות אשמה.
מחקר מצא: בקרב אנשי הדור השני לשואה יש יותר מקרי PTSD ומחלות פסיכיאטריות בהשוואה לכלל האוכלוסייה
היתכן שההשפעות על דור שני לשואה עוברות בגנים?
ממצא מפתיע ביותר הוא כי בנוסף להשפעה בין-דורית על התנהגות ורגשות, נראה כי ישנו גם בסיס גנטי להשפעה. המחקר שהעלה סברה זו הוא מחקר מתחום הגנטיקה הנקרא 'אפיגנטיקה' (חקר האופן בו ביטוי החומר הגנטי משתנה כתוצאה מגורמים סביבתיים, כך שהוא מועבר לדור הבא), אשר בוצע על-ידי צוות חוקרים ובראשם ד"ר מנסוי, נוירוביולוגית מאוניברסיטת ציריך, שווייץ, ופורסם בשנת 2010 בכתב העת Biological Psychiatry. במחקר הפרידו עכברים זכרים מאמותיהם כמה פעמים באופן לא צפוי, בטווח הזמן שבין לידתם עד לגיל 14 ימים, לאחר מכן המשיכו לגדול כרגיל. נמצא כי כבוגרים, העכברים אלו המשיכו להראות סימני עקה פוסט-טראומתית, כגון בידוד חברתי ועוררות-יתר.
החלק המעניין שנמצא במחקר, הוא שהשוני בין עכברים אלו לעכברים אחרים היה גם גנטי. החוקרים בחנו חמישה גנים הקשורים להתנהגות, ביניהם גן המווסת את הפרשת הורמון הלחץ CRF וגן נוסף המווסת את הפרשת הנוירוטרנסמיטר סרוטונין במוח ומצאו כי הביטוי של גנים אלו היה שונה (מוגבר או מופחת) מזה של עכברים אשר לא הופרדו מאמותיהם. בשלב הבא של המחקר, העכברים הזכרים שהופרדו בעבר זווגו עם נקבות ונולד דור חדש של עכברים אשר גדל עם אמהותיהם ללא הפרדה.
העכברים הזכרים שהופרדו מאמותיהם בניסוי מייצגים את ניצולי השואה. הצאצאים שלהם, שגדלו עם אמהותיהם באופן רגיל וללא הפרדה, מייצגים את הדור השני לשואה. בניסוי נמצא, כי גם העכברים מדור שני הראו את אותה התנהגות חרדתית ואותם שינויים בביטוי הגנים שהראו אבותיהם. זאת על אף שהעכברים הללו לא עברו ההפרדה מאמותיהם. כלומר, השינויים התרחשו במידע הגנטי שהועבר מהעכברים ה"אבות", שעברו את העקה (סטרס) לצאצאיהם.
כאן המקום לציין, כי ניסויים בבעלי חיים הם כמובן מוגבלים במסקנות שניתן להשליך על בני אדם. בימים אלו נערכים ניסויים נוספים לביצוע אנליזה אפיגנטית ישירה של דגימות דם ודגימות זרע של בני אדם, בהתאם לכיוונים ולמסקנות שהתגלו בניסויים שבוצעו על בעלי חיים.
השפעתן של חוויות ניצולי השואה על ילדיהם הוכחה במספר רב של מחקרים, ועדיין - זהו רק קצה הקרחון: נראה כי ההשפעות המדוברת הן ברמה ההתנהגותית, רגשית, פיזיולוגית, וכפי שנמצא במחקר שתואר כאן - גם גנטית.