גבהים, טיסה או חרקים: הכל על פוביה ספציפית

פחד מטיסות, גבהים ואפילו מהספרה שמונה: כעשירית מהאוכלוסיה סובלים מפוביה ספציפית, פחד מוגזם מגורם כלשהו אשר מתפתח למידה שבה הוא גורם לסובל מהם למצוקה משמעותית ואף מוביל לניסיון להימנע כליל מגורם מעורר החרדה 

פוביה ספציפית היא אחת מהפרעות החרדה הנפוצות ומתבטאת בפחד מתמשך וחסר היגיון ממצב או אובייקט מסוים. חשיפה לאובייקט או לסיטואציה מעוררי הפחד גורמת לתחושת חרדה ולתסמינים פיסיים כגון הזעת יתר, דפיקות לב מואצות, קוצר נשימה, סחרחורת, התעלפות או רעד. 

תחושת הפחד חמורה זו מוביל לניסיונות להימנע מהגורם מעורר החרדה, דבר שעלול להביא לפגיעה משמעותית בתפקוד. לדוגמא, ילד הסובל מפוביה מחרקים עשוי לסרב להשתתף בטיול שנתי ואדם המפחד ממקומות סגורים עשוי לוותר על מקום עבודה או לעלות בכל בוקר 30 קומות ברגל כדי להימנע מעלייה במעלית.

רשימת הפוביות הספציפיות הקיימות היא ארוכה מאוד וכוללת פחדים נפוצים ומובנים, כפחד מגבהים או מטיסה, למשל, לצד פחדים ייחודיים כאמבלופוביה - פחד מהליכה, פדופוביה - פחד מילדים, קולרופוביה - פחד מליצנים ואפילו אוקטופוביה - פחד מהמספר 8.

בעולם המערבי שיעור הסובלים מפוביה ספיציפית מוערך בשלושה אחוזים מהאוכלוסיה ויכול להגיע גם עד 11%. פוביות אלו נפוצות יותר בקרב נשים והן עשויות להשפיע על היכולת לעבוד, לטייל או ליצור קשרים עם אנשים. 

נטייה גנטית, השפעות תרבותיות ואירועים טראומטיים תורמים להתפתחות פוביה. פוביה מושפעת גם מצריכת קפאין, אלכוהול, שימוש בסמים, דיכאון, נטייה אובדנית, הפרעות חרדה אחרות כמו הפרעת חרדה חברתית (social anxiety disorder) וקשיים חברתיים.

כיצד מאבחנים?

פוביה ספציפית מאובחנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:

•  מתקיים פחד ניכר, מתמשך וקיצוני מחשיפה או ציפייה לחשיפה לגירוי המאיים. חשיפה לגירוי המאיים מביאה כמעט תמיד לחרדה ולעיתים אף להתקף פאניקה (אצל ילדים יכולה החרדה להתבטא בבכי, התקפי זעם, קיפאון או היצמדות).

•  ישנה הכרה בכך שהפחד מוקצן או לא הגיוני (לא מתקיים בהכרח אצל ילדים).

•  ישנה הימנעות מהסיטואציה מעוררת החרדה או שהסיטואציה גורמת לסבל ותסכול.

•  ההימנעות והחרדה הנגרמת מחשיפה או ציפייה לחשיפה לגורם המאיים מביאה לפגיעה תפקודית בשגרת החיים, התעסוקה, הלימודים או התפקוד החברתי, או שקיומה של הפוביה מביא לתחושת תסכול.

•  הפחד הפובי נמשך למעלה מחצי שנה כאשר מדובר באדם מתחת לגיל 18.

•  החרדה, התקפי הפאניקה וההימנעות אינם נובעים מהפרעה אחרת כגון הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, הפרעת דחק פוסט-טראומתית, הפרעת חרדת נטישה, פוביה חברתית, הפרעת פאניקה עם אגורפוביה או אגורפוביה ללא היסטוריה של הפרעת פאניקה.

כיצד מטפלים? 

למרות שכיחותה הגבוהה של הפוביה הספציפית, רבים מהסובלים ממנה אינם פונים לטיפול, אלא מתאימים את אורח חייהם לאילוצים שהחרדה מציבה בפניהם. למרות זאת, קיימים כיום טיפולים יעילים המביאים להפחתה משמעותית ברמת החרדה וההימנעות.

•  טיפול קוגניטיבי-התנהגותי: טיפול זה נחשב לטיפול היעיל ביותר בפוביה וכולל למידת טכניקות "ניהול חרדה" (הרפיה, נשימות מרגיעות, חשיבה חיובית, אמרות משכנעות, חינוך לאסרטיביות והסחת דעת), שינוי הנחות ואמונות שגויות ("כל כלב מסוכן") וחשיפה הדרגתית למושא הפוביה (כלב קטן, כלב גדול קשור, ליטוף כלב וכדומה).

•  טיפול תרופתי: במקרים של חרדה חמורה במיוחד עשוי טיפול בתרופות אנטי חרדתיות (כבנזודיאזפינים) להביא להקלה בחרדה ולאפשר השתתפות בטיפולים התנהגותיים.

•  טיפול פסיכודינאמי: בראשית ימיה של הפסיכואנליזה טען פרויד כי העלאת הקונפליקטים והדחפים בבסיס הפוביה למודעות תביא להיעלמותה. בהמשך דרכו, הבין כי מודעות לבדה אינה מהווה טיפול מספק בפוביה וכי יש לשלבה בחשיפה לסיטואציה המאיימת. כיום, טיפולים פסיכודינמיים יתמקדו בניסיון להבין את תפקיד הפוביה, משמעותה האישית והשפעתה על חיי האדם, אך ישלבו אלמנטים אלו בחשיפה למושא הפחד.