על קצה המזלג: מהו דליריום?

דליריום הוא מצב נפשי שכיח במבוגרים בגיל השלישי המאופיין בבלבול חריף ונגרם לרוב עקב בעיה פיזית, כגון מחלה זיהומית, חוסר איזון של מחלות רקע, שימוש באלכוהול או חומרים אסורים ולעיתים גם כתופעת לוואי המתפתחת בשל שימוש בתרופות שונות. למרות השכיחות הגבוהה של ההפרעה, פעמים רבות היא מפוספסת, דבר שעלול להשפיע על הטיפול הניתן ולהיות בעל השלכות מרחיקות לכת על מצבו של המטופל. על הגורמים להתפתחות ההפרעה, התסמינים שיעלו חשד, תהליך האבחון וחלופות הטיפול בכתבה הבאה.

AshTproductions  | Shutterstock
 

מהו בעצם דליריום ואילו תסמינים יעידו על התפתחות ההפרעה?

דליריום היא תופעה המאופיינת בעיקר בהפרעה בריכוז ובערנות. ברוב המקרים היא תתפתח תוך זמן קצר (שעות ועד לימים) ותיטה לתנודתיות במהלך שעות היום.
לצד ההפרעה בריכוז, עלולות להתפתח גם הפרעות בתחומים קוגניטיביים נוספים, כמו למשל הפרעה בזיכרון, בתפקודי השפה, ביכולת ההתמצאות במרחב, בתפקוד חזותי מרחבי וכן גם הפרעה בבוחן המציאות.
 

מהם גורמי הסיכון להתפתחות של דליריום?

למרות שבוצעו מחקרים רבים בנושא, הסיבה לדליריום עדיין אינה ידועה. למעשה, מקובל להתייחס לתופעה כאל אי ספיקה מוחית.
הגדרת דליריום מחייבת שהאדם יהיה "חולה" ולמעשה כל מצב רפואי עלול להוביל להתפתחות של דליריום. ניתן לציין כמה גורמים נפוצים שיכולים להוביל להתפתחות של דליריום, ובהם התייבשות, תופעות לוואי של תרופות , זיהומים שונים (למשל דלקת בדרכי השתן, דלקת ריאות וכדומה), תסמונת גמילה מתרופות רבות (כמו נוגדי דכאון כמו ציפרלקס, לוסטרל, אפקסור, סימבלטה, בנזודיאזפינים- למשל ואבן, לוריבן קסנקס, אסיבל וכו' ), מצב לאחר ניתוח (בעיקר בהרדמה מלאה), הפרעות מטבוליות (היפו/היפרנתרמיה, היפוגליקמיה, אי ספיקת כבד או כליות, תת פעילות או פעילות יתר של בלוטתהתריס שאינה מאוזנת וכו').

כמו כן, התופעה שכיחה במיוחד בקרב מבוגרים מאושפזים ולמעשה כשליש מהם יפתחו דליריום במהלך האשפוז. עם זאת, השכיחות משתנה בהתאם למקום האשפוז (למשל במח' טיפול
נמרץ מרבית המאושפזים ילקו בדליריום, במח' הוספיס שכיחות הדליריום גבוהה וכמחצית מהמטופלים יסבלו מהתופעה ואילו במיון השכיחות נמוכה הרבה יותר).

איך ניתן לאבחן?

פעמים רבות הקשישים אינם נראים חולים והבלבול הוא הרמז היחיד לנוכחות של מחלה חדשה. במקרים אלה קיימת חשיבות עצומה לאבחון וטיפול מהיר ככל שניתן. כמו כן, ישנה
נטייה לבלבל בין שיטיון (דמנציה) לבין דליריום, מאחר ובשני המצבים מתרחשת ירידה קוגניטיבית וייתכנו הפרעות התנהגות.
לכן, אנמנזה מדויקת, בדיקה גופנית מלאה אשר כוללת בדיקה נוירולוגית, וכן גם בדיקות מעבדה שונות, כל אלה יסייעו באבחון ההפרעה ולהבחנה בינה לבין דמנציה.
לצד כל אלה, אחת מהדרכים היעילות ביותר לאבחון מדויק היא תשאול מקיף של אדם המכיר היטב את המטופל, את מצבו הקוגניטיבי ומצב תפקודו הבסיסי. כמו כן, ניתן גם לבחון תוצאות של בדיקות קוגניטיביות קודמות.

בשל כך שהמטופל פעמים רבות אינו משתף פעולה, הבדיקה הקוגנטיבית יכולה להיות מאתגרת. עם זאת, לעיתים קרובות גם בדיקה מצומצמת למדי יכולה לספק רמזים נוספים לאבחנה.
לצד הבדיקה הפיזיולוגית חשוב גם לתשאל את החולה או המטפלים לגבי מחלות רקע, סימני זיהום לאחרונה (כמו חום גבוה), שינוי בטיפול התרופתי לאחרונה, שימוש לרעה בתרופות מרשם,
בסמים או באלכוהול וכו' . כאמור, דיליריום מתפתחת לרוב עקב מצב רפואי אחר ולכן סימנים אלה עשויים לספק אינדיקציה טובה לאבחנה.

השלב הבא הוא ביצוע של בדיקות מעבדה שגרתיות, לרבות ספירת דם, תפקודי כליה וכבד, אלקטרוליטים, סוכר בדם ובדיקת שתן כללית.
במקרה הצורך ולפי החשד הקליני יתבצעו בדיקות נוספות, כמו דיקור מתני, הדמיית CT ובדיקת EEG (בדיקה זו תתבצע לרוב במטופלים שסבלו מאירוע פרכוסי). במצבים שבהם הדליריום אינו חולף למרות הטיפול במחלת הרקע, יישקלו בדיקות עזר נוספות כדי לגלות סיבות סמויות לבלבול.

מהן דרכי הטיפול?

הדליריום טומן בחובו השלכות פרוגנוסטיות מרחיקות לכת, לרבות ירידה באיכות החיים, עליה בצורך בהשמת המבוגר בבית אבות ועליה בתמותה. לכן, אבחון ההפרעה וטיפול ראוי בה חשובים לאין ערוך.

לאחר איתור הגורמים שיכולים להוביל לדליריום יתבצע טיפול ספציפי. למעשה, ככל שיטופלו יותר גורמים, כך הסיכוי לריפוי הדליריום יגדל. לדוגמה אם המטופל סובל מחום גבוה, דופק מהיר ומדדי דלקת גבוהים, סביר מאוד שמדובר בזיהום שיטופל באנטיביוטיקה. אם הבדיקה הגופנית הצביעה על סימני התייבשות יינתנו נוזלים.
לצד הטיפול במצב הרפואי הראשוני, יינתן לרוב גם טיפול שאינו תרופתי ומתאים לכול מטופל הסובל מהבעיה. טיפול זה כולל מגע במטופל, רה- אוריינטציה של המטופל (למשל ע"י הנחת לוח שנה לידו, תמונות משפחתיותעל הקיר מולו, השמת שעון ליד מיטתו), מעורבות בני המשפחה (ביקורים תכופים שלהם,שיחות עם המטופל), תיקון חסכים סנסוריים (אם יש הפרעה בשמיעה- יש לתת למטופל
אביזר שמע, אם יש ליקוי קשה בראייה יש להתאים לו משקפיים וכו'), לאפשר למטופל שינה ראויה ולא מופרעת (לקבוע שעת שינה קבועה, לתת למטופל לישון בלי להפריע לו, לשים
מקור תאורה קטן ליד מיטתו כדי שלא יפחד במידה ויתעורר וכו), הקפדה על ביצוע של פעילות גופנית (מובן שבדליריום קשה לא ניתן "להריץ" את המטופל, אך הליכה בהשגחה צמודה בביתו עשויה
לעזור בטיפול בדליריום).

טיפול בתרופות אנטי פסיכוטיות

לעיתים קרובות במטופלים דלרנטיים פעילים יתר על המידה, יישקל טיפול בתרופות אנטי פסיכוטיות במינון נמוך במצבים של אי שקט (אגיטציה) בהם המטופל נמצא במצוקה קשה, או במצבים המסכנים את המטופל ו/או את סביבתו  (למשל: מטופל המתעקש לרדת מהמיטה ובכך מסתכן בנפילה אומטופל בעל מחשבות שווא שאדם מסוים רוצה להרוג אותו ובתגובה הוא עלול להפעיל
אלימות כלפי אותו אדם).

תרופות אנטי פסיכוטיות מהדור החדש (אטיפיים) כרוכות בתופעות לוואי נסבלות ומתונות יותר בהשוואה לתרופות הדור הישן, אך למרות זאת מומלץ לבחור בטיפול קצר טווח ולבצע הערכה של המטופל באופן תדיר כדי להפחית את מינון התרופה במידת האפשר או להפסיקה באופן הדרגתי.

האם ישנן תרופות שמהן מומלץ להימנע במקרים של דליריום?

חשוב להימנע מטיפול באמצעות תרופות מקבוצת הבנזודיאזפינים (כמו ואבן, אסיבל, לוריוון, קסנקס , קלונקס וכו') במטופלים דלרנטים או בסיכון לדליריום , למעט מצבים מיוחדים (כמו
בתסמונת גמילה מאלכוהול או כשיש התווית נגד לטיפול בתרופות אנטי פסיכוטיות). חשוב לציין גם שטיפול בתרופות למחלת האלצהיימר  (שעשויות לעכב את מהלך המחלה בחלק מהמטופלים)
עלולות דווקא להחמיר את הדליריום, ומומלץ להפסיקן זמנית אם דליריום מתפתח במטופל.

האם ניתן למנוע התפתחות של דליריום?

צעדי מנע שונים, כמו הפסקה של תרופות שיכולות להוביל להתפתחות המחלה במידת האפשר ובהמלצת הרופא המטפל, מתן נוזלים בכמות מספקת, תזונה מספקת ומאוזנת, טיפול בהפרעות אלקטרוליטיות, ונקיטה בצעדים נכונים לאחר ניתוח (כמו הקמת המטופל ביום שלאחר ביצוע הפעולה), יכולים לסייע במניעת התפתחות המחלה.

אולם, במקרים שבהם קיים חשד לדליריום חשוב לזהות ולטפל בו בשלב מוקדם ככל הניתן. דליריום יכול להימשך זמן רב והוא קשור בירידה באיכות החיים, ובסיכון מוגבר לתמותה. לצד זאת, הוא עלול לחשוף דמנציה סמויה או להאיץ את החמרתה של דמנציה ידועה. מכאן, חשוב לזהות את ההפרעה מוקדם ולטפל בה בהתאם.