טיפול קבוצתי (group psychotherapy, group therapy)

בספר "הריפוי של שופנהאואר" כותב ארוין יאלום על פיליפ- גבר קר ומנוכר הנמנע מליצור קשר עם אנשים אחרים אך מצטרף לקבוצה טיפולית. המפגש עם סיפורי החיים של חברי הקבוצה ועם הקשיים והרגשות שמתעוררים אצלם כלפיו מאפשר לו ליהנות בפעם הראשונה בחייו מקשר בין אישי. בסרט "מועדון קרב" משחק אדוארד נורטון את ג'ק, גבר הסובל מתחושות שעמום וריקנות ומנדודי שינה קשים. הדבר היחיד שמצליח להפיג את בדידותו וגורם לו לישון, היא השתתפותו בקבוצות תמיכה אליהן הוא מצליח "להסתנן", ובהן הוא מקבל חום ואמפתיה מחולי סרטן, הורים שכולים, נפגעי ניצול מיני ועוד.

הסיפורים של פיליפ וג'ק הם דוגמא לכוח הטיפולי המשמעותי של מסגרת הטיפול הקבוצתי. כיום ישנן מסגרות קבוצתיות רבות כמו קבוצות עזרה עצמית/תמיכה (למשל אלכוהוליסטים אנונימיים), קבוצות 12 הצעדים (קבוצות תמיכה בגמילה מסמים, אכילה כפייתית ועוד) וכן הלאה. קבוצות אלו לא נחשבות לקבוצות טיפוליות, למרות הערך הרגשי והתמיכתי המשמעותי שלהן. המושג טיפול קבוצתי מתאר קבוצה אותה מנחה איש מקצוע מתחום המקצועות טיפוליים (עו"ס, פסיכולוג, פסיכיאטר) או אדם אשר הוכשר להנחות קבוצות באופן רשמי.

מהו טיפול קבוצתי?

כמו הטיפול הפסיכותרפי הפרטני, טיפול קבוצתי הינו אמצעי טיפול המתאים לטיפול בקשיים וצרכים מגוונים: ישנו מגוון גדול של קבוצות טיפוליות המתמקדות בבעיות ספציפיות (כמו התמודדות עם הפרעות חרדה), משברים מסוימים (גירושין, שכול), או בנושאים רחבים יותר כגון שיפור כישורים בין אישיים והסיפוק בחיים.

טיפולים קבוצתיים יכולים להתאים לילדים, מתבגרים ומבוגרים, ויכולים להועיל גם לאנשים הסובלים מהפרעות נפשיות וגם לאנשים בריאים בנפשם המתמודדים עם מורכבות החיים ו/או מחפשים למידה וגדילה אישית.

הטיפול הקבוצתי מבוסס על טכניקות וגישות טיפוליות הדומות לאלו שבהן משתמשים בטיפול הפרטני, אך מתאפשר בו גם שימוש בטכניקות המיוחדות רק למסגרת הקבוצתית: יחסי הגומלין בין משתתפי הקבוצה מאפשרים למטופלים לבחון את דפוס יחסיהם עם דמויות שונות וללמוד מההתבוננות על מערכות היחסים, הקשיים ודפוסי ההתנהגות והחשיבה המאפיינים אותם בחייהם. בנוסף, המסגרת הקבוצתית יכולה לתרום לתחושה של נורמליזציה ומסוגלות ("אני לא היחיד שמגיב כל כך קשה לגירושין","למרות שקשה לי, הצלחתי לתת משהו לאדם אחר"), וליצור רשת תמיכה נרחבת יותר מזו המתקיימת בטיפול פרטני.

על אף היתרונות הרבים שלו, טיפול קבוצתי לבדו עלול שלא לספק מסגרת טיפולית אינטנסיבית דיה, משום שתשומת הלב של המטפל מתחלקת בין חברי הקבוצה. משום כך, במידת הצורך ניתן לשלב בין הטיפול הקבוצתי לטיפול פסיכותרפי פרטני ואף טיפול תרופתי.

סוגי הטיפולים הקבוצתיים השונים

טיפולים קבוצתיים נבדלים בכמה פרמטרים עיקריים:

• מבנה ומסגרת הקבוצה: קבוצות טיפולית שונות זו מזו במספר המשתתפים והמנחים, כאשר בממוצע ישנם בין 8-10 משתתפים ושני מנחים, בדרך כלל גבר ואישה. לרוב הקבוצות הן קבוצות "סגורות", שנפגשות במשך פרק זמן מוגדר והמשתתפים בהן הם קבועים. עם זאת, ישנן גם "קבוצות רכבת" פתוחות שבהן מתחלפים המשתתפים.

• מטרת הקבוצה: קבוצות טיפוליות יכולות להיות בעלות מטרה מסוימת אך בחלק מהן אין יעדים ברורים. קבוצות טיפוליות מציעות כאמור מגוון רחב של התערבויות טיפוליות כגון שיפור של מיומנויות חברתיות, התמודדות עם חרדה, התמודדות עם אובדן ושכול, שיקום ממשבר נפשי ועוד.

• גישה טיפולית: בדומה לטיפול פסיכותרפי פרטני, גם בטיפול הקבוצתי קיימות גישות טיפוליות שונות בהן מחזיקים המנחים. על כן, יכולים המשתתפים בטיפול קבוצתי לבחור להגיע לטיפול בגישה הנראית להם מתאימה להם ולנושאים הספציפיים המעסיקים אותם.

טיפול קבוצתי - רקע והתפתחות

השפעת הקבוצה על ההתנהגות של הפרט סקרנה חוקרים ופסיכולוגים כבר מהמאה ה-17. תאורטיקנים רבים עסקו דווקא בשינוי לרעה המתרחש כאשר נטמע אדם יחיד בקבוצה: מחקרים הראו שההשתייכות לקבוצה מעודדת ויתור על נורמות חברתיות, ופרויד עצמו טען שההשתייכות לקבוצה מושתתת על תהליכים רגרסיביים ועל ביטול של האינדיבידואליות. לצד זאת, חלק מהתאורטיקנים (וביניהם פרויד) הדגישו גם את הכוח החיובי שקיים בקבוצות מאורגנות בעלות מטרות והנהגה חיוביים.

במקביל להתפתחות התיאורטית של חקר הקבוצות, החלו אנשי מקצוע לחקור את היעילות של המסגרת הקבוצתית בהקשר הטיפולי. פראט, רופא פנימי בבית חולים בבוסטון היה הראשון לייסד קבוצה טיפולית: הוא כינס 15 חולי שחפת, הרצה להם ועודד אותם לתמוך זה בזה בקשייהם. בהמשך, פיתחו רופאים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים קבוצות טיפוליות שנחלקו לשני זרמים עיקריים בעלי מטרות שונות: זרם אחד התמקד באימון ושיפור היעילות האישית והקבוצתית בעת קבלת החלטות וביצוע מטלות, ואילו הזרם השני, שבראשו עמד האנליטיקאי קארל רוג'רס, התמקד בשימוש בקבוצה כמקדמת פיתוח רגשי וצמיחה אישית.

אנשי מקצוע שונים תפסו קבוצות טיפוליות בדרכים שונות שנעו בין התמקדות בתהליכים קבוצתיים לבין שימוש בקבוצה כאמצעי לקדם את הבנת הפרטים המרכיבים אותה.

גישות לטיפול קבוצתי

גם כיום אין תיאוריה אחת המאחדת את התפיסות הטיפוליות השונות, אך מדובר על שלוש גישות טיפול קבוצתי מרכזיות:

• הגישה הבין אישית: הגישה הבין אישית מניחה כי היחסים בין האנשים המתרחשים בקבוצה הינם הבסיס ללמידה אישית ושינוי. הקבוצה מייצרת מיקרו-קוסמוס חברתי המדמה מבנה משפחתי בסיסי (המטפל/ים כהורה/ים וחברי הקבוצה כאחים) וניתוח הדינאמיקות הבין אישיות מלמד על תפיסות והתנהגויות המגבילות את המטופל. ההתנסות בקבוצה יכולה להביא גם לתובנה עצמית וגם לחוויה רגשית מתקנת. למשל, אישה המפגינה חרדה עזה כאשר מתעוררים אי הסכמות וויכוחים בקבוצה יכולה ללמוד כי התנהגותה יכולה להרתיע אנשים אחרים, ומייצרת תחושת זהירות וחוסר נוחות אשר מקשה על ההתקרבות אליה. אותה אישה יכולה לגלות שדפוס זה פוגע גם בקשריה הזוגיים, והמסגרת הקבוצתית התומכת עשויה לזמן לה התנסות בהשתתפות בויכוח שתוצאותיה אינן מאיימות כל כך.

תאורטיקן ומטפל מרכזי בגישה הקבוצתית הבין אישית הינו ארווין יאלום אשר הושפע עמוקות מזרם הפסיכולוגיה הבין אישית, שבראשה עמד סאליבן.

• גישת הקבוצה כמכלול: גישה זו היא איחוד של מספר שיטות והנחות בנוגע לטיפול הקבוצתי, שבבסיסן עומדת ההנחה שטיפול קבוצתי עוסק בראש ובראשונה בישות הקבוצתית הכוללנית ובתהליכים המתרחשים בה. גישות אלו מניחות שכל קבוצה מחזיקה בהנחות יסוד, קונפליקטים, מתחים ופנטזיות, וכל אחד מהפרטים בה עשוי להשתלב או לא להשתלב ביסודות אלו. מטפלים מגישות אלו משתמשים בטכניקות התערבות שונות ובהגדרה אחרת של מטרות הקבוצה: ביון, אנליטיקאי משפיע בתחום הטיפול הקבוצתי, לא התייחס כלל ליחסים בין אישיים בקבוצה, ונטה לבצע התערבויות פרשניות מועטות שלרוב התמקדו בתהליכים הקבוצתיים. פוקס, שעבודתו הושפעה מפסיכולוגיית הגשטלט, הדגיש כי קשיים אישיים יכולים להיות מזוהים ומטופלים רק במסגרת הקבוצתית, והדגיש התערבויות שעוסקות גם בפרט וגם בקבוצה.

• גישות תוך נפשיות: גישות אלו שואפות ליישם רעיונות פסיכואנליטיים במסגרת הקבוצתית, ומתמקדות בהבנה של הקשיים והקונפליקטים התוך נפשיים של חברי הקבוצה. זאת אומרת, הדגש הטיפולי אינו על התהליכים הקבוצתיים הכלליים אלא על הפרטים. לפי גישות אלו, הקבוצה מעוררת במטופלים מצבים רגרסיביים, הקשורים ליחסי האובייקט שלהם (קשרים מופנמים עם דמויות מטפלות בחודשי החיים הראשונים) או לשלבי ההתפתחות הפסיכו סקסואליים (לדוגמא, הפגנת תלות אוראלית). בכדי לטפל בתהליכים הנפשיים הללו, ומתוך ההתבוננות על היחסים בין המטופל לשאר חברי הקבוצה, ובין המטופל למנחה, נעשה שימוש בטכניקות טיפוליות אנליטיות כפירוש של ההעברה והתנגדות.

על אף ההבחנה בין גישות הטיפול הקבוצתי השונות, יש לציין כי רוב המטפלים לא פועלים באופן "טהור" בהתאם למודל יחיד, אלא משתמשים בטכניקות ורעיונות אחרים כדי להתאים לצורכי הקבוצה הספציפיים.