התנגדות (Psychological resistance)

התנגדות הינו מונח מרכזי בתיאוריה הפסיכואנליטית ובפסיכותרפיה בכלל. אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, הגדיר באמצעותה את כל ההתנהגויות של המטופל שמטרתן היא למנוע מתכנים לא מודעים לעלות למודע. אחת הדרכים הבולטות ביותר להתנגדות בטיפול הוא באמצעות הצבתן של הגנות מצד המטופל, מודעות ולא מודעות, אשר מחזיקות באופן פעיל את זכרונות הילדות הלא נעימים מחוץ למודעות. פרויד טען כי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם ההתנגדויות של המטופל הוא לנסות להבין אותן, ועל-ידי כך להבין את החששות שלו מהטיפול, ולאחר מכן להעביר למטופל הבנה זו באמצעות פרשנות. שיטה נוספת הינה באמצעות טכניקת האסוציאציות החופשיות - טכניקה פסיכואנליטית בסיסית בה שוכב המטופל על ספה ומונחה לתת ביטוי מילולי באופן חופשי לכל דבר העולה במוחו, תוך התערבות מינימלית מצד המטפל. הטענה של פרויד היתה כי בכך שידבר ללא בקרה וללא צנזורה, עשוי המטופל להעלות קונפליקטים לא מודעים או רמזים לקיומם, שאחרת היו מיטשטשים באמצעות ההתנגדות וההגנות.

זרמים אחרים בפסיכולוגיה סיפקו נקודת מבט אחרת על ההתנגדות ועל אופן ההתמודדות עימה בטיפול. אנשי פסיכולוגיית האגו, למשל, הבינו את ההתנגדויות ואת ההגנות של המטופל כחלק אינטגרלי מהחוויה המודעת, שלעיתים קרובות מסייעת למטופל דווקא לתפקד טוב יותר בחייו. על פי הגישה הזו, הסרה של כל ההתנגדויות במהלך הטיפול עלולה להוות שיתוף פעולה עם הדחפים הלא-מודעים של המטופל ולאיים על אורח חייו ועל האופן שבו הוא מכיר את עצמו. לפיכך, במקום לפרש את ההתנגדויות של המטופל, יבקשו המטפלים בגישה זו, לבסס דיאלוג טיפולי משותף סביב האופן שבו ההגנות מסייעות למטופל בחייו, לעומת המקומות שבהם הן חוסמות ומגבילות אותו.