הפרעה בסבילות לגלוקוז

הסיווג החדש של הסוכרת, שפורסם ב-1997 על ידי האגודה האמריקאית לסוכרת ואומץ מאוחר יותר על ידי ארגון הבריאות העולמי, כולל ארבע קבוצות קליניות של סוכרת ושני מצבי ביניים: סוכרת מסוג 1, סוכרת מסוג 2, סוכרת שמקורה במצבים מוגדרים אחרים וסוכרת הריונית.

מצבי הביניים, המאופיינים על ידי רמות גלוקוז, בין התקין לבין ערכים של סוכרת ממש, הם 1. הפרעה ברמת הגלוקוז בצום (Impaired Fasting Glucose - IFG) המתבטאת בערכי גלוקוז בצום בין 110 ל-125 מ"ג/ד"ל; 2. הפרעה בסבילות לגלוקוז - (Impaired Glucose Tolerance - IGT) זהו מושג ישן המוכר מהסיווגים הקודמים של סוכרת, והוא מתייחס לרמות גלוקוז שבין 140 ל-199 מ"ג/ד"ל, שעתיים לאחר העמסה פומית של 75 גר' גלוקוז.

שכיחות ה-IGT באוכלוסיות השונות מקבילה לשכיחות הסוכרת באוכלוסיות אלו. ה-IGT כלשעצמו אינו נחשב למחלה של ממש, אולם הוא מהווה גורם סיכון הן לסוכרת שעלולה להתפתח בעתיד, והן למחלות קרדיו-ואסקולריות, כלומר, מחלות לב כליליות, אירוע מוח ומחלות של כלי הדם בהיקף.

אצל כשליש מהאנשים הלוקים ב-IGT מתפתחת סוכרת במהלך 10 שנים, כאשר קצב המעבר מ-IGT לסוכרת הוא 1% עד 5% לשנה. בדומה לסוכרת מסוג 2 גם ב-IGT הגורם להפרעה הוא התנגודת לאינסולין, כך שלמעשה ה-IGT הוא מצב מעבר, קל יותר, של טרום-סוכרת. לגבי הסיכון המוגבר, פי שניים עד שלושה, להופעת הסיבוכים הקרדיו-ואסקולריים, ההסבר פחות ברור. מניחים שזאת השלכה של הקשר ההדוק בין IGT לבין מרכיביה האחרים של התסמונת המטבולית (Syndrome X).

תסמונת זו כוללת תנגודת לאינסולין, השמנה מרכזית, הפרעה בשומני הדם (תלת-גלצרידים גבוהים ו-HDL נמוך), יתר-לחץ-דם ונטייה לקרישת-יתר. התסמונת המטבולית מוכרת היטב כגורם סיכון משמעותי למחלות קרדיו-ואסקולריות. לכן, ייתכן שלא ה-IGT כשלעצמו הוא גורם הסיכון הבלעדי, אלא שילובו עם מרכיבי התסמונת האחרים מסביר את הנטייה להופעת סיבוכים אלה.

על מנת למנוע את התפתחות הסוכרת בקרב האנשים הלוקים ב-IGT ובמטרה לצמצם את הסיכון לסיבוכים קרדיו-ואסקולריים, חשוב לאבחן ולטפל בהפרעה זו מוקדם ככל האפשר.