מיזופוניה

ככל הנראה שבקרב אנשים הסובלים ממיסופוניה החלק במוח שממלא תפקיד בכעס ובטריגרים חיצוניים כגון צלילים, גורם להרבה יותר פעילות בחלקים אחרים של המוח במהלך שמיעת הצלילים. גם כמויות גבוהות יותר של מיאלין נמצאו במוחם של אנשים הסובלים ממיזופוניה. מיאלין הוא חומר שומני העוטף תאי עצב במוח כדי לספק בידוד חשמלי, אך לא ידוע אם עודפי המיאלין הם הגורם למיזופוניה ולהפעלה של אזורי מוח אחרים[2].

מחקר שפורסם ביוני 2021 מצא כי מיזופוניה מעוררת תגובה מוגברת במוח דווקא לתנועה. למעשה פעולתו של האדם מהווה טריגר ולא הצלילים שהוא מפיק. הצלילים הם רק תוצר לוואי של אותה פעולה, הם תיווך שבאמצעותו משתקפת הפעולה של האדם. לנקודת המבט החדשה הזו יש השלכות חשובות על תכנון שיטות טיפול למיזופוניה - במקום להתמקד בצלילים, ייתכן שטיפולים צריכים להתמקד בייצוג של התנועה במוח[5].

הקולות הנפוצים המהווים טריגר למיזופוניה הם[6]:

• לעיסת מסטיק
• קולות אכילה
• קולות שפתיים
• קולות נשימה
• צלילים רפטטיביים כגון לחיצה על עט
• משיכה באף וכחכוך בגרון
• הכנסת אוויר בין השיניים
• חיכוך ציפורניים
• נקישות נעלי עקב על רצפה
• נביחות כלבים

כיום מיסופוניה אינה רשומה באף אחד מספרי הרפואה של הפסיכיאטריה העכשוויות, ולכן אין הנחיות רפואיות לאבחון וטיפול בהפרעה. כמה חוקרים טענו שיש להתייחס למיסופוניה כהפרעה נפשית חדשה, הנופלת בספקטרום של הפרעות OCD, אחרים חלקו על טענה זו[7].

נהוג לבחון את ההיסטוריה הרפואית של המטופל/ת ובמקרים מסוימים אף לפנות לבדיקות אודיולוגיות כגון בדיקות שמיעה[8]. 

כאשר מעריכים אנשים עם תסמיני מיסופוניה, נהוג לבצע בדיקה לאיתור תסמינים פסיכיאטריים. זה עשוי לסייע להבין טוב יותר את אופי הסימפטומים, כיצד שתי ההפרעות עלולות לקיים אינטראקציה, ובסופו של דבר למצוא את אסטרטגיית הטיפול היעילה ביותר[4].

מיזופוניה היא הפרעה שעלולה להוביל לפגיעה בבריאות הנפשית של אנשים ובתפקוד שלהם, ואף להוביל בחלק מהמקרים לבידוד חברתי[2].

נכון להיום, אין תרופה למיזופוניה. עם זאת, קיימים טיפולים פסיכולוגיים המתייחסים למיזופוניה ולמאפייניה. המשך חקירה של ההפרעה ואסטרטגיות טיפול פסיכולוגיות אחרות, עשויות לעזור לחשוף את המנגנונים הגורמים להפרעה ולהוביל לשיטות טיפול מוצלחות יותר[7].