מחלת הנשיקה

במחלת הנשיקה נגרמת כתוצאה מהדבקות בווירוס אפשטיין-בר (EBV). 

ברב המקרים היא מופיעה אצל מתבגרים ואנשים צעירים. ילדים עלולים ללקות בווירוס, אך לעתים קרובות הוא יעלם מבלי שירגישו בו, מאחר והתסמינים בקרב ילדים קטנים הם קלים. מבוגרים בדרך כלל אינם לוקים במחלת הנשיקה, משום שרובם נדבקו בשלב מוקדם יותר בחייהם.

תסמיני המחלה נעלמים מיד עם ההחלמה ואינם חוזרים לעולם, אך אנשים שחלו במחלה ימשיכו להיות נשאים של הווירוס כל חייהם. הווירוס עלול להפוך פעיל מפעם לפעם מבלי לגרום לתסמינים. כאשר הווירוס פעיל הוא עלול להיות מדבק לאחרים.

אבחון מחלת הנשיקה מתבצע על ידי תשאול רופא לגבי התסמינים וביצוע בדיקה גופנית. 

במקרים מסוימים יש צורך גם בבדיקת דם ספציפית על מנת לאשר שאכן מדובר במחלת הנשיקה ובווירוס אפשטיין בר. כמו כן, באמצעות בדיקות הדם ניתן לשלול גורמים אחרים לתסמינים .

יש להדגיש שפעמים רבות התסמינים של מחלת הנשיקה זהים לאלו של דלקת גרון חיידקית הנגרמת על ידי סטרפטוקוקוס, והימצאות של החיידק בדגימה של הלוע אינה שוללת את מחלת הנשיקה .

עיקר האבחנה של מחלת הנשיקה מתבססת על בדיקה גופנית ועל תיאור של התסמינים על ידי המטופל. ברוב המקרים, לא ידרשו בדיקות מעבדה לצורך האבחון. עם זאת, בדיקות מעבדה ספציפיות עשויות להיות נחוצות בכדי לזהות את הגורם למחלה בקרב אנשים שאינם חווים סימפטומים האופייניים. 

בדיקת ספירת דם תראה עלייה קלה במספר הכדוריות הלבנות (WBC) ובמיוחד בלימפוציטים. לעתים, נראה הימצאות לימפוציטים אטיפיים (Atypical Lymphocytes), האופייניים במיוחד במצבים של מחלת הנשיקה. בנוסף, בחלק מהמקרים בדיקת הדם תצביע על ירידה במספר הטסיות בדם. דלקת בכבד המתפתחת עקב המחלה הנגיפית, תביא לעלייה באנזימים המופרשים מהכבד. כמו כן, בשל כך שמדובר במחלה דלקתית עשויה להיות גם עלייה במדדי הדלקת ESR ו-CRP. קיימות גם בדיקות סרולוגיות אשר מזהות באופן חד משמעי את קיום הנגיף. 

לרוב, ההחלמה ממחלת הנשיקה היא מלאה ואינה כרוכה בסיבוכים. הסיבוכים שעלולים להופיע כוללים סיבוכים נוירולוגיים, המטולוגיים, נשימתיים ועוד.

סיבוכים נוירולוגיים הם נדירים אך עשויים לכלול את דלקת המוח (לרוב חולפת מעצמה), פרכוסים, תסמונת גיליאן-ברה (Guillain-Barre syndrome), נוירופתיה פריפרית, דלקת קרום המוח, שיתוק באחד מעצבי הגולגולת, והתקפים פסיכוטיים.

סיבוכים המטולוגיים לרוב חולפים מעצמם. בכ-50% מהמקרים ישנה ירידה במספר כדוריות הדם הלבנות או במספר טסיות הדם. אנמיה המוליטית גם כן עשויה להתרחש. 

מחלת הנשיקה עלולה לגרום להגדלת הטחול, שעלול להיקרע במקרה שמקבלים מכה בבטן. קרע בטחול הוא בעיה חמורה שדורשת ניתוח מידי. על מנת להקטין את הסיכון לקרע בטחול יש להימנע מהרמת משקל כבד ומספורט הכרוך במגע, למשך ארבעה שבועות לאחר הופעת המחלה, או עד שהרופא יאשר זאת. 

חסימות נשימתיות כתוצאה מהגדלה של בלוטות לימפה אזוריות. במחלת הנשיקה בילדים, תסמינים ריאתיים אסימפטומטיים עשויים להימצא בצילומי חזה.

עליה במספר אנזימי הכבד למשך כ-3-4 שבועות נמצאת בכ-95% מהחולים במחלת הנשיקה. רק במידה וישנה עליה של יותר מפי 2-3 פעמים הגבול העליון של ערכים אלו, או במידה ומופיעה צהבת, יש לבדוק את הגורם מחשד לדלקת בכבד. 

חולים המפתחים את המחלה עלולים לסבול מתסמיניה במשך שבועות ארוכים 

הסיבוכים הנפוצים האפשריים של מחלת הנשיקה כוללים: הפרעות נשימה עקב התנפחות בלוטת הלימפה שחוסמות את נתיבי האוויר, קרע טחול, אנמיה המוליטית (הרס תאי הדם האדומים), דלקת קרום המוח, תרומבוציטופניה (הפחתה במספר טסיות הדם המסייעות לקרישתו), דלקת ריאות, דלקת כבד (הפטיטיס), שיתוק, פרכוסים  ודימומים. בסיבוכים האלה שהם מאוד נדירים, מטפלים בסטרואידים.

למי שאובחן כחולה במחלת הנשיקה חשוב להיות תחת מעקב ולהיות רגיש וער לתסמינים מיוחדים ויוצאי דופן. חולה שחש החמרה בתסמינים, הימשכות התסמינים תקופה ארוכה מדי ואחד או יותר מהתסמינים הבאים: קשיי נשימה, קושי בבליעה, כאבי בטן עזים, קושי בבליעת נוזלים, דימומים (דימום מחבלה קלה, דימום מהחניכיים וכדומה), כאבים בחזה, פרכוסים, כאבי ראש עזים - חייב לפנות בהקדם לבדיקה וטיפול רפואי.

מחלה בעלת מאפיינים דומים נגרמת מהידבקות בנגיף ה-CMV. ההבדל העיקרי ביניהן הוא שהיא עלולה להיות מסוכנת לאנשים עם מערכת חיסונית חלשה, כגון נשים בהריון, חולי איידס, מושתלי איברים, חולי סרטן או מטופלים הסובלים מדיכוי חיסוני. ובמקרים אלו תידרש התערבות רפואית יסודית יותר, הכוללת מעקב וטיפול. אין טיפול כנגד מחלת ה-EBV, אך קיימים מספר טיפולים אנטי ויראליים אשר נמצאו יעילים בטיפול בנגיף ה-CMV. אלו, ניתנים במקרים של מחלה קשה במיוחד.

רוב המקרים של מחלת הנשיקה הם מתונים ועוברים בקלות עם טיפול מינימלי, מאחר והזיהום לרוב לא חמור ונעלם מעצמו בתוך חודש עד חודשיים.

הטיפול במחלה נועד להקל על התסמינים בלבד, ואין שום תרופה או חיסון יעילים כיום שעשויים למנוע את ההדבקות בנגיף.

קורטיקוסטרואידים ניתנים לעיתים קרובות לטיפול בסיבוכים דלקתיים, כגון חסימה בדרכי הנשימה או תופעות אוטואימוניות (כמו לדוגמה אנמיה ותרומבוציטופיה). למרות זאת,  ערכן של תרופות אלה  שנוי במחלוקת והן עלולות לפגוע בסילוק העומס הנגיפי. בדומה לקורטיקובטרואידים גם תרופות אנטי ויראליות כמו לא הוכחו כמקטינות את אורך או חומרת המחלה והן אינן הוכחו כיעילות יותר מאשר משככי כאבים. 

ניתן להקל על התסמינים השונים באמצעות מנוחה, שתייה מרובה ונטילת תרופות שונות ללא מרשם לטיפול בכאבים ובחום. במצבים בהם הטחול מוגדל עקב המחלה, מומלץ להימנע מפעילות ספורטיבית, בשל חשש להיווצרות של קרע בטחול. 

בכדי להימנע מהדבקות יש להקפיד לא לבוא במגע עם רוק, לשתף משקאות, מזון או פריטים אישיים כמו מברשת שיניים עם נשאים. למרות זאת, כמעט ובלתי אפשרי למנוע הדבקות, מאחר ונשאי EBV בעבר יכולים לשאת ולהפיץ את הזיהום מעת לעת למשך שארית חייהם. 

הטיפול המומלץ במחלת הנשיקה כולל בעיקר מנוחה ונטילת תרופות שיסייעו להקלת התסמינים כמו תרופות להורדת חום. אין טיפול תרופתי ספציפי המסייע בתהליך ההחלמה. כך שלרוב, ואם אין סיבוכים נדירים, מחלימים ממנה ללא התערבות רפואית, תוך מספר שבועות. חשוב לציין שבתחילת המחלה היא עשויה להידמות מאוד לדלקת גרון שמקורה בסטרפטוקוקוס ולעתים המטופלים אף מקבלים אנטיביוטיקה, אך כי אין מקום לטיפול אנטיביוטי במחלת הנשיקה.

המחלה לרוב איננה מסוכנת, אך החולים המפתחים את המחלה עלולים לסבול מתסמיניה שבועות ארוכים, מה שעלול להקשות על התפקוד היומיומי ולפגוע באיכות חייהם. על פי הסטטיסטיקות, המחלה תופיע בקרב בכ-35% עד 50% מהמקרים, בעיקר בקרב הילדים הגדולים יותר והמתבגרים הצעירים. השאר יעברו את המחלה כמחלת חום סתמית או באופן בלתי מורגש.

מרגע החשיפה לאחד מהנגיפים הגורמים לה ועד להופעת הסימפטומים הראשונים של המחלה, עובר בדרך כלל כחודש, תקופה זו מכונה "תקופת דגירה". מרגע ההדבקה אמנם לא מופיעים סימפטומים, אולם נשא הנגיף כבר יכול להדביק אנשים אחרים בנגיף ולגרום אצלם למחלה. הנטייה להדבקה נמשכת לאורך כל המחלה וגם חודשים ארוכים אחרי שהסימפטומים שלה נעלמים. לרוב, המנוחה המסייעת לחיזוק המערכת החיסונית מאפשרת החלמה, אולם חלק מהחולים עלולים לפתח סיבוכים של המחלה, מה שיהפוך את הטיפול בסיבוכים הללו לנחוץ. 

בדרך כלל הטיפול במחלת הנשיקה אינו דורש אשפוז בבית חולים וכולל:

• מנוחה רבה. 

• גרגור מי מלח, או מציצת טבליות להקלה על כאבי גרון. 

• הימנעות מספורט הכרוך במגע ומהרמת משקל כבד. כתוצאה מהמחלה הטחול עלול להיות מוגדל ומאמץ עלול לגרום להתפוצצותו.

מחלת הנשיקה מועברת דרך מגע עם רוק, נזלת או ליחה מהגרון ולעתים דרך דמעות. המחלה קיבלה את שמה משום שהיא מדבקת דרך התנשקות. כדי למנוע הדבקה, מומלץ שאנשים הלוקים במחלת הנשיקה לא ינשקו אף אחד ולא יחלקו חפצים כמו כלי אוכל או מברשות שיניים .