שיתוק חד גפי

תשובה: למיטב ידיעתי השיפור לאחר הזרקה (סדרה של 3 זריקות בהפרש של שבוע לערך ביניהן) הוא מיידי. אם אין שיפור, ייתכן והניסיון לא צלח ויש לחפש אפיקים אחרים . ליתר ביטחון רצוי לברר עם הרופא שהזריק מתי צפויות תוצאות. ניתוח החלפת ברך מוצלח מאפשר 20 שנה של תפקוד מלא בלי כאב. הניתוח אינו קל ודורש מצב בריאותי כללי טוב ( הרדמה כללית וכו') . לאחר הניתוח נדרשת תקופת שיקום של כ 3 חודשים לפחות בה נדרש שיתוף פעולה מלא וכוח רצון רב. מצב של שיתוק חלקי באותו צד הוא בעייתי ודורש התייעצות עם מומחה לניתוח. ברור שניתוח מוצלח מאפשר תפקוד נהדר לשנים רבות, אך רצוי לשקול עם המומחה את מצבו הבריאותי הכללי של המועמד וכן את ההשלכה של השליטה הלקויה ברגל.

תשובה:

שבץ איסכמי, סוג השבץ הנפוץ ביותר, ניתן לטיפול באמצעות תרופה הנקראת מפעיל פלסמינוגן רקמתי (טי.פי.איי או tPA) אשר ממיסה את הקרישים החוסמים את העורקים. חלון ההזדמנויות להשתמש במפעיל הפלסמינוגן הרקמתי על קורבן שבץ הוא שלוש שעות, אולם בכדי לעבור אבחון ולקבל טיפול, על החולה להגיע לבית החולים בתוך שישים דקות. אנשים שלקו בשבץ וקיבלו טי.פי.איי בתוך שלוש שעות מהופעת תסמיני השבץ חוו גידול של 30% לפחות בסיכוייהם להתאושש מן השבץ שעברו עם לקות מועטה עד לא קיימת כעבור שלושה חודשים, לעומת חולים שקיבלו פלצבו.

תשובה:

במהלך שבץ, אדם הנוכח במקום צריך להכיר את הסימנים ולפעול בזמן. אם אתם מאמינים שמישהו לוקה בשבץ – אם הם מאבדים את היכולת לדבר, להזיז זרוע או רגל בצד אחד, או חווים שיתוק של שרירי הפנים בצד אחד – התקשרו למוקד 101 מיד. שבץ הוא מצב חירום רפואי. טיפול מיידי בשבץ יכול להציל את חיי המטופל\ת ולהגביר את סיכוייהם להתאוששות והחלמה מוצלחות.

תשובה: מחלת הפוליו, או בשמה המלא פוליומיאליטיס - שיתוק ילדים, הינה מחלה זיהומית, המועברת על ידי נגיף הפוליו. עובדת היותה מחלה זיהומית שוללת לחלוטין את האפשרות של הורשתה. אכן מרבית האנשים חלו במחלה כתוצאה מהמגיפה בשנות החמישים, אולם מאז השימוש בחיסון, חלה ירידה משמעותית בשיעורי התחלואה במחלה זו. כמובן שישנם מקרים רבים של חולי פוליו גם לאחר שנות החמישים, כולם כתוצאה של הידבקות בנגיף. סביר מאד להניח שמדובר באנשים/ילדים שלא חוסנו. במדינות העולם המערבי המתקדמות, החיסון הוא שגרתי לכל הילדים, כך ששכיחות המחלה מאד נמוכה. מאידך, במדינות העולם השלישי או באוכלוסיות אשר לא מחסנות את ילדיהם (וקיימות אוכלוסיות כאלו גם בארצנו המפותחת), קיים סיכון מוגבר להדבקה ע"י הנגיף והתפתחות המחלה.