פעילות-יתר בלוטת התריס ביילוד

האבחון נקבע על סמך בדיקות תפקודה של בלוטת התריס: TSH ירוד בנוכחות TT3 ו-fT4 מוגברים בסמוך ללידה ביילודים לאימהות שלא טופלו בתרופות המדכאות פעילות בלוטת התריס, ובשבוע השני לחיים - ביילודים שאימותיהם טופלו במהלך ההריון.

הטיפול ניתן ליילודים עם סימנים קליניים המעידים על פעילות-יתר של הבלוטה והוא כולל: מתן נוזלים; קירור הדרגתי של היילוד; הרמה ומתיחה של הצוואר כאשר יש חשש לחסימת דרכי הנשימה על ידי הזפק, בנוסף לתרופות המדכאות את פעילות בלוטת התריס; תמיסת יוד המונעת את שחרור ההורמון מהבלוטה וכן תרופות הרגעה. אם הדופק מואץ, או אם מתפתחת אי-ספיקה בלב, מוסיפים דרלין או דיגוקסין. במצב חד מוסיפים סטרואידים. בעוברים עם דופק מואץ או כשיש עדות לאי-ספיקה בלב, הטיפול באמצעות תרופות כולל דרלין או דיגוקסין שניתנים לאם ועוברים דרך השיליה אל העובר.
אצל יילודים עם פעילות-יתר של בלוטת התריס שנגרמה ממעבר נוגדנים המפעילים את הבלוטה מהאם ליילוד, המחלה חולפת עם היעלמות הנוגדנים מדם היילוד (תוך מספר שבועות עד 4 חודשים), ואז ניתן להפסיק את הטיפול. הפרוגנוזה בדרך כלל טובה מאוד ואין תופעות לטווח ארוך.
ליילודים שפעילות-היתר נובעת אצלם מפעילות הקולטן ל-TSH, יש צורך לכרות את הבלוטה מכיוון שמצב זה הוא קבוע ולא ניתן לשליטה על ידי טיפול בתרופות.