סכיזופרניה

הגורם המדויק לסכיזופרניה אינו ידוע. ידוע כי המחלה – בדומה לסרטן או סכרת – היא מחלה ממשית ואמיתית על בסיס ביולוגי. היא אינה באה כתוצאה מכשל חינוכי של ההורים או חולשה באישיות. 

כבר מהמאה ה-19, ניסו חוקרים מגישות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות למצוא את הגורמים לסכיזופרניה. הדעה המקובלת כיום היא שהגורמים הביולוגיים הם המשמעותיים ביותר בהתפרצות המחלה בעוד שגורמים אחרים משפיעים בעיקר על מהלך המחלה, עוצמת הסימפטומים והיכולת התפקודית הנשמרת. 

הסבר ביולוגי - גורמים גנטיים, ביוכימיים ונוירולוגיים נמצאו קשורים לסכיזופרניה:

• גורמים גנטיים - תורשה נמצאה כמשמעותית מאד מבחינת הסיכון ללקות בסכיזופרניה. במחקרים נמצא כי במשפחות בהן אחד או יותר מבני המשפחה לוקים בסכיזופרניה, הסיכון ללקות במחלה עולה ככל שהקרבה לבן המשפחה הסובל מסכיזופרניה גדולה יותר (למשל, הסיכון של ילד שאחד מהוריו לוקה בסכיזופרניה ללקות במחלה הוא 12% ו-40% כאשר שני ההורים סובלים ממנה). 

• גורמים ביוכימיים - הסבר מרכזי לסיבות להתפרצות סכיזופרניה הוא קיום של עודף דופמין במוח. משערים כי עודף הדופמין קשור להופעתם של דלוזיות והלוצינציות. גורמים ביוכימיים נוספים שנמצאו כבעלי השפעה הם: מחסור בנוראפינפארין, המקושר לחוסר ההנאה והשטחת האפקט ורמות גבוהות מדי של סרוטונין. בנוסף, נמצאו אצל חולים בסכיזופרניה רמות לא תקינות של גלוטמט ואצטילכולין.

• גורמים נוירולוגים - חולים סכיזופרניים מתאפיינים בפעילות יתר של קליפת המוח ושל המערכת הלימבית (הקשורה בלמידה ורגש), חדרי מוח מוגדלים, ירידה במסת המוח וא-סימטריה בין אזורי מוח שונים.

גישות פסיכו סוציאליות - במשך השנים נחקרו דינמיקות משפחתיות שונות (יחסים בין ההורים, דפוסי תקשורת וכד') אשר שיערו כי הן קשורות להתפרצות סכיזופרניה, אך המחקרים לא תמכו בהשערות אלו. נראה כי תפקוד המשפחה והתמיכה שהיא מספקת משפיעה על ההסתגלות של החולה ועל תפקודו לאחר פרוץ המחלה. 

גישות פסיכודינמיות - גישות פסיכודינמיות הציעו מספר הסברים להתפרצותה של סכיזופרניה. פרויד טען כי היא מצב של חזרה לשלב של טרום ההיווצרות של האגו המתרחש בעקבות קיבעונות בשלב התפתחותי מוקדם וכן שהות בסביבה קשה ולא תומכת. גישות פסיכואנליטיות מאוחרות יותר תפסו יחסי אם-ילד בעייתיים (למשל אם קרה ושתלטנית ואי יכולת ליצור נפרדות בין האם לילד) כגורם המכריע. אנליטיקאים אחרים כמו סאליבן וליינג פתרון תפסו את הסכיזופרניה כפתרון יעיל, באופן יחסי, לקושי בהתמודדות עם סביבה פוגעת ובעייתית. 

אבחנה על פי ה- DSM

אבחנה של סכיזופרניה ניתנת במידה ומתקיימים הקריטריונים הבאים:

1. שניים או יותר מהתסמינים הבאים מופיעים לתקופה של לפחות חודש (או פחות, במקרים בהם ניתן טיפול):

•דלוזיות - מחשבות שווא, אמונות או רעיונות שאין להם בסיס מציאותי. הדלוזיות הנפוצות ביותר הן: דלוזיות רדיפה (תחושת נרדפות או איום) ודלוזיית ייחוס (תחושה של החולה שאירועים ניטרליים קשורים אליו), דלוזיית גדלות (תחושת חשיבות ויכולת מופרזות) ודלוזיית שליטה (אמונה שהמחשבות או ההתנהגות שלהם נשלטים על ידי גורם חיצוני).

•הלוצינציות - תפיסה חושית בהיעדר גירוי מציאותי כגון: שמיעת קולות, ראיית חזיונות וכד'.

•דיבור לא קוהרנטי

•התנהגות בלתי מאורגנת או קטטונית (קיפאון בתנוחה קבועה)

•הופעת סימפטומים שליליים - שטיחות רגשית, תכני דיבור דלים או אובדן יוזמה ומוטיבציה.

2. לאחר פרוץ הסימפטומים, מתקיימת פגיעה תפקודית בתחומים התעסוקתי והבין-אישי או בדאגה לעצמם.

3. הסימפטומים קיימים למעלה מחצי שנה, כשבמשך לפחות חודש מתוך התקופה מופיעים תסמינים מסעיף 1.

בנוסף, יש לשלול כי הסימפטומים עשויים להיות מוסברים טוב יותר על ידי קיומה של הפרעה נפשית או התפתחותית אחרת, מצב רפואי או שימוש בחומרים כסמים או תרופות. 

כפי שניתן לראות מהקריטריונים המשמשים לאבחון סכיזופרניה, סכיזופרניה אינה "פיצול אישיות", כפי שמקובל לפעמים לחשוב. המונח "פיצול אישיות" מתאר הפרעה אחרת המכונה בשפה מקצועית הפרעת זהות דיסוציאטיבית / אישיות מרובת פנים והיא חלק מקבוצת ההפרעות הדיסוציאטיביות. 

במידה ומתגלים תסמינים אשר יכולים להצביע על התפרצותה של סכיזופרניה, הרופא המטפל יבצע בדיקה גופנית מקיפה ויסקור את העבר הרפואי של החולה. בעוד שלא קיימות בדיקות מעבדה אשר יכולות לאשר את האבחנה, הרופא יוכל לבצע מספר בדיקות שונות, כגון צילום רנטגן ובדיקות דם שונות, על מנת לשלול מחלה אחרת אשר יכולה להביא לידי הופעתם של תסמינים דומים לאלה של סכיזופרניה.

במידה והרופא המטפל אינו יכול למצוא מחלה אחרת אשר יכולה להביא לידי הופעתם של תסמיני המחלה, ייתכן והוא יפנה את החולה לטיפול אצל רופא פסיכיאטר, פסיכולוג, או למומחים אחרים לבריאות הנפש, אשר עברו את ההכשרה המתאימה על מנת לקבוע אבחנה ולתת טיפול למגוון מחלות נפשיות. 

הפסיכיאטר משתמש בראיון אשר הורכב במיוחד ובכלי הערכה מיוחדים על מנת להעריך את האדם ולקבוע כי הוא אכן סובל מהפרעה נפשית. המטפל מבסס את האבחנה על בסיס הדיווח של החולה לגבי התסמינים שהתגלו אצלו וכן הוא יבצע תצפית על החולה על מנת לבחון את התנהגותו. בן אדם נקבע כלוקה במחלה במידה והוא מציג תסמינים שהם מובהקים וייחודיים למחלה במשך לפחות שישה חודשים.

כ-1% מהאוכלוסייה לוקים בסכיזופרניה ושכיחותה בקרב גברים ונשים זהה, כאשר ברוב המקרים פורצים הסימפטומים לפני גיל 25. ידוע כי סכיזופרניה נפוצה יותר אצל אנשים שנולדו בחורף ובאזורים בהם צפיפות האוכלוסין היא גבוהה. חולים בסכיזופרניה סובלים יותר מבעיות רפואיות כמו: סוכרת, איידס, מחלות לב וריאות, השמנת יתר ושיגרון. חלק מתחלואה מוגברת זו ניתן לייחס לתופעות הלוואי של התרופות האנטי פסיכוטיות. בנוסף, חולים סכיזופרניים מצויים בסיכון גבוה להתאבדות והתמכרות לסמים ואלכוהול. 

סכיזופרניה היא מחלה כרונית, אך רמת התפקוד של החולים משתנה ומושפעת מגורמים רבים. ללא טיפול מתאים, הסיכויים להחלמה ספונטנית הם נמוכים ביותר. טיפול מתאים מצליח להביא בדרך כלל לשיפור משמעותי בתפקוד ובאיכות החיים. הטיפול המרכזי בסכיזופרניה הוא הטיפול התרופתי וכיום מקובל לשלב לצד הטיפולים התרופתיים גם התערבויות פסיכותרפויטיות ופסיכו-סוציאליות. 

• טיפולים תרופתיים - הטיפול העיקרי בסכיזופרניה הוא טיפול בתרופות אנטי פסיכוטיות הפועלות על חסימה של פעולת הדופמין העודפת. רוב התרופות הנמצאות בשימוש יעילות במיוחד בהפחתת הסימפטומים החיוביים (דלוזיות, הלוצינציות, הפרעות חשיבה). כיום מפותחות תרופות היעילות גם בהטבה של הסימפטומים השליליים (למשל דיבור דל, היעדר יוזמה). במקרה הצורך משמשות במקביל לטיפול האנטי פסיכוטי גם תרופות אנטי חרדתיות. במקרים קשים או עמידים לתרופות משתמשים לעיתים ב-ECT (טיפול בנזעי חשמל / שוק חשמלי), המשפיע על הפעולה של מערכת העצבים המרכזית. 

• טיפולים פסיכותרפיים - הטיפולים הפסיכותרפיים בחולים סכיזופרניים מכוונים להשגת מספר מטרות. הטיפולים מציעים תמיכה, מסייעים בלמידת מיומנויות חברתיות ובין אישיות. לעיתים מתבצע גם אימון קוגניטיבי כדי לסייע בהתמודדות עם הפרעות חשיבה. בנוסף, במקרים רבים מומלץ גם להשתתף בטיפולים משפחתיים וקבוצתיים על מנת לשפר את יכולתו של החולה לתפקד בסביבתו הקרובה. חשוב לציין כי הטיפולים הללו אינם מחליפים את הטיפול תרופתי. 

אין כיום תרופה אשר יכולה למנוע את הופעתה של המחלה. אולם, אבחון בשלב מוקדם של המחלה וטיפול הולם יכולים לצמצם את הישנות ההתקפים ולמנוע אשפוזים, יתר על כן הדבר מצמצם את ההפרעה למהלך חייו התקין של החולה בקרב משפחתו וחבריו.