בדיקת אבחון פסיכודיאגנוסטי (Psychodiagnostic Assessment)

הבעיה שאתה מתאר איננה דווקא שפיכה מוקדמת. כאשר ישנו ריגוש מיני, גם בלי אקט מיני מלא, ישנה שפיכה מעטה של נוזל זרע לפני ההגעה לאורגזמה המלווה בשפיכה מלאה, וזה נורמלי. אתה צריך להבדיל בין שני סוגי השפיכות. בכל מקרה, העובדה שיש לך זקפה ואתה מצליח להגיע לשפיכה, מראה כי אין המדובר בבעיה פיזיולוגית, ואם ישנה בעיה - היא פסיכולוגית בעיקרה. העובדה שעוד לא התנסית באקט מיני מלא מסבירה את ריגוש היתר בו אתה נמצא. בדרך כלל לאחר הפעמים הראשונות של קיום יחסי מין, מצליחים לשלוט טוב יותר בריגוש. אם זה לא עוזר, יש מספר טכניקות כמו: להגיע לגמירה לפני האקט המיני, כך שבגמירה השנייה, עם בת הזוג, תהייה השהיה; או תירגול עצמי שאותו ניתן ללמוד. אם הבעייה ממשיכה, אני מיעץ לך לפנות לרופא המשפחה או לסקסולוג. ד"ר גיל טאובר - אינפומד

על פי מדד ה-BMI המציין את היחס בין המשקל לגובה (קישור בסוף התשובה), בנך היה בתחילת הדיאטה במשקל תקין לפי גובהו (BMI 22), וכיום הוא נמצא בתת-משקל (BMI 18). שינוי זה חל בתקופת זמן קצרה, כפי שאתה מתאר, באמצעות צמצום קלורי דרסטי ופעילות גופנית מוגברת. לאור הפרטים שמסרת, חשוב שתפנו יחד עם בנכם לקבלת עזרה מקצועית. עזרה זו ניתן לקבל הן דרך קופות החולים והן דרך גופים פרטיים. מצורפים קישורים לכמה מקומות. http://www.solgar.co.il/aviv/tipul.html

את יכולה לפנות לאתר http://www.aa-israel.org

אם קיימים תסמינים להפרעת חרדה, הרופא יפתח בהערכת המצב בכך שישאל אתכם לגבי ההיסטוריה הרפואית שלכם ויבצע בדיקה רפואית. על אף שלא קיימות בדיקות מעבדה ייעודיות לאבחון הפרעת חרדה, הרופא עשוי להשתמש בבדיקות מסוגים שונים על מנת לחפש אחר מחלה רפואית הגורמת לתסמינים.

אם לא נמצאת מחלה רפואית, ייתכן שתופנו לפסיכולוג או לפסיכיאטר, מומחים בבריאות הנפש העוברים הכשרה מיוחדת לאבחון ולטיפול במחלות נפש. פסיכיאטרים ופסיכולוגים משתמשים בכלי ראיון והערכה שתוכננו במיוחד כדי להעריך אם אדם סובל מהפרעת חרדה או פאניקה.

הרופאים מבססים את האבחון שלהם על דיווחו של המטופל באשר לעוצמת התסמינים ואורכם – כולל כל בעיה שהיא בתפקוד היומיומי הנגרמים מן התסמינים – ועל תצפית הרופא באשר להתנהגות המטופל וגישתו. הרופא מחליט אז אם תסמיני המטופל ודרגת אי-התפקוד מצביעים על הפרעת חרדה או פאניקה.

באופן טיפוסי, הפרעה דו-קוטבית מתחילה בתחילת שנות העשרים לחיים. עם זאת התסמינים הראשונים – שבמקרים רבים אינם מזוהים – עשויים להופיע בילדות המוקדמת, או באורח פחות שכיח, מאוחר עד כדי גיל הזהב.

תוכל לקרוא על כך בפורטל אינפומד בקישור הבא: http://www.infomed.co.il/questions/q_051802_3.htm

תלישת שיער כפייתית, או בשמה הרפואי טריכוטילומניה, גורמת ללוקים בה לתלוש את שערות ראשם, וכן גבות, ריסים או שיער בחלקי גוף אחרים, כך שנוצרות קרחות. ההפרעה שכיחה בעיקר בגילאים צעירים - ומתחילה באופן אופייני מגיל 12 בערך. חומרת הבעיה משתנה ונקבעת על פי מידת ההפרעה לחיי היומיום. יש אנשים שסובלים רוב שעות היממה ממחשבות טורדניות ודחפים הנוגעים לתלישה, ויש כאלה שאצלם הבעיה חריפה פחות. האפשרויות הטיפוליות הן: 1. טיפול ביהביוריסטי - קוגניטיבי (התנהגותי): סוג של טיפול פסיכולוגי בעל אופי פרקטי. טיפול זה מבקש לזהות את הגורמים הפסיכולוגיים הגורמים לדחף התלישה ומלמד דרכים לשנות את התגובה האוטומטית של התלישה. 2. השתתפות בפורומים וקבוצות תמיכה. 3. טיפול תרופתי : התרופות המקובלות ביותר הן תרופות מקבוצת SSRIs כגון סרוקסאט או פרוזק. תרופות נוספות הן תרופות מקבוצות שונות כמו אנפרניל ואפקסור. התגובה לתרופות היא אינדיבידואלית, ולכל אדם תעזור תרופה אחרת. רק במקרים מעטים התרופות לבד יגרמו להפסקה מוחלטת של התלישה. לעיתים קרובות אנשים יחושו שהתרופה אינה עוזרת די צורכה. יש אנשים שיחושו שהתרופות ממתנות את הדחף לתלוש, ומעלות את המודעות לתלישה. במקרים אלה יש צורך בשילוב של טיפול ביהביוריסטי - קוגניטיבי עם התרופות. חשוב לזכור כי אין תרופת פלא לטריכוטילומניה, ופעמים רבות רק שילוב של תרופות, טיפול וקבוצות תמיכה עוזר. במקרה שלך, אם סרוקסאט לא עזר, יש לשקול הגדלת מינון התרופה, החלפתה ושילוב של טיפול התנהגותי. לפרטים נוספים על טריכוטילומניה והטיפול בה: http://www.trich.org/home/default.asp?FC=3617729

הבעיה אינה מוזרה ואף נפוצה למדי. אני לא חושבת שזה מצריך טיפול של ממש, רק עבודת שכנוע עצמית שלך. אחרי הכל, הטלת שתן וצואה הן פעולות טבעיות שכולם עושים, הן נשמעות ומריחות אותו דבר אצל כל בני האדם. תחשוב על זה שאתה לא עושה שום דבר חריג או לא תקין, רק פעולה גופנית טבעית. יש כל מיני דרכים לעמעם את הרעש (לשים נייר טואלט בתוך האסלה מראש, לדוגמה), אבל זה לא ממש פתרון לתחושה שלך, וזה באמת מצריך עבודה עצמית. אולי באמת ירגיע אותך לחשוב שאתה ממש לא לבד באי-הנעימות שלך, ושזה חולף עם הזמן וההרגל. ד"ר קרן מאיר-שפריר - אינפומד

מחלות העלולות להוביל לדיכאון הן לרוב קשות, כרוניות ו\או סופניות. כאשר מחלה גורמת לדיכאון, בדרך כלל קיים כאב מתמשך או שינוי פתאומי באורח החיים.

דיכאון גורם למחלה בדרך אחרת. כמו מתח נפשי, הוא עלול להחליש את המערכת החיסונית (תאים המעורבים בלחימה במחלות ובשמירה על בריאותנו), דבר שיהפוך את הסובל לפגיע יותר להצטננויות ושפעת. לעתים קרובות קיימים כאבים ללא כל סיבה ברורה. קיומו של דיכאון עלול גם לגרום למחלה להימשך זמן רב יותר ולתסמינים להיות חמורים יותר, אולם טבעה האמיתי של ההשפעה של דיכאון על מחלות, במונחים של מחלות קשות, טרם הוגדר על ידי המדע עד תומו.

לא. מחסור בשינה לבדו אינו יכול לגרום לדיכאון, אולם הוא משחק תפקיד. מחסור בשינה הנובע ממחלה רפואית אחרת או קיומן של בעיות אישיות עלול להחמיר את הדיכאון. חוסר יכולת כרוני לישון הוא רמז חשוב לכך שאדם עלול להיות מדוכא.

גורמי הצתה נפוצים של דיכאון כוללים:

· היסטוריה משפחתית של דיכאון.

· אבל על אובדן אדם אהוב, בין אם בשל מוות, גירושין או פרידה.

· מחלוקות בינאישיות.

· התעללות מינית, גופנית או רגשית.

· שינויי חיים מרכזיים כמו מעבר דירה, סיום לימודים, פרישה לגמלאות וכיו"ב.

· מחלה רצינית. מחלות קשות, כרוניות וסופניות תורמות לעתים קרובות לדיכאון. אלה כוללות סרטן, מחלת לב, שבץ, HIV, פרקינסון, ואחרים.

· שימוש לרעה בחומרים משני תודעה. אנשים רבים המשתמשים לרעה בחומרים אלה גם סובלים מדיכאון קשה.

· בידוד חברתי או הרחקה מחברים, בני משפחה או קבוצות חברתיות אחרות.