האם לקשר הזה יש עתיד?

יצאתי עם בחור שנה. יש בנינו אהבה ומשיכה, ולמיטב הבנתי נכונות לבנות יחד עתיד. אולם, נפרדנו השבוע כי הרגשתי מצוקה, וגם הוא, והרגשתי שאני חייבת רגע שהכל יעצר. ואני מאד מתלבטת מה לעשות. אני מתגעגעת אליו, ולטוב שבנינו. אבל הדינמיקה הקשה בנינו מציפה אותי ומרגישה לי בלתי אפשרית. הוא מבוגר ממני בכמה שנים, בן 40. הוא לא יודע במה ירצה לעסוק שיגדל, מתקשה להתפרנס, ובעיקר מתקשה להתמיד ברעיונות או בעבודות שהוא מגיע אליהן. הוא חכם, יצירתי ומוכשר. אבל לא מסיים אף רעיון עסקי. מה שמפנה לו הרבה זמן בבית, הוא משחק הרבה משחקי מחשב עם חברים ומעשן מריחואנה כל יום אחרי העבודה (אם הוא עובד באותו היום). ההתנהלות הזו מטרידה אותי, בעיקר כי זה מפחיד אותי לעתיד וגם מפחיד אותו כך שהוא לא רוצה להתקדם בקשר. זה גם יוצר קונפליקטים קבועים. הוא רוצה שנבלה זמן ביחד, אבל בערב כשאני מסיימת אני רוצה לעשות דברים רגועים ולהתארגן לשינה (מלבד ערב הדייט השבועי שלנו). הוא מצפה שבאמצע היום אם אנחנו נפגשים לרגע ונעים לנו שאזרום יותר וארצה להישאר ולהיות איתו באינטימיות. לעיתים רחוקות זה מתאים, רוב הזמן יש לי משימות / עבודות שאני צריכה להתפנות אליהן. ובעיקר, אם אני בתוך לו''ז הראש שלי לא כל כך פנוי לזה. זה יוצר מצב שהוא מרגיש לא אהוב, ודחוי. והוא מציג את זה בפני. בהתחלה ניסיתי מאד לענות לתחושה הזו ולהראות לו שאני אוהבת אותו וחושקת בו, אבל זה לא הספיק - התחושה נשארה. ואצלי התחילה להתעורר תחושה שאני לא נראית, ושהצרכים שלי לא חשובים. הרגשתי שהוא לא מסופק ממה שאני מביאה ואני לא נראית: שאני עייפה או טרודה, שיש לי יום קשה, שיש לי צורך אחר (לאכול, לישון, לנח, לדבר...). ולאט היה לי גם פחות חשק לבלות איתו כי הרגשתי שאני בריצוי ובמועקה, ובפרט בהיבט המיני - הרגשתי שפשוט לא בא לי להיות איתו באינטימיות. דיברנו על הנושא רבות. לפעמים הוא מבין, ואני מבינה אותו ואנחנו מנסים לתקן. אבל מאד מהר זה חוזר לאותו לופ. ובחודשים האחרונים הוא נהיה יותר ויותר ביקורתי כלפיי, כשהוא מרגיש דחוי (גם אם אני לא הרגשתי ככה) הוא כועס עלי, מבקר אותי והודף אותי בשיח לא נעים. כשאני מעלה את התחושות שלי הוא הפך מתגונן, ושוב ביקורתי מאד ואומר שהוא לא מבין למה אני ככה, למה כל כך קשה לי להיות באינטימיות, שהוא לא מבין למה כשהוא נכנס כשאני באמצע דברים אני לא יותר שמחה ופנויה אליו. זה הגיע למצב שכמה פעמים הוא כעס וצעק עלי על משהו לא קשור כי היה משהו קטן שגרם לו להרגיש לא אהוב (ורק בדיעבד הבנתי מה קרה). הרגשתי פגועה, ולא בטוחה רגשית להביא את עצמי לידי ביטוי - על הטוב ועל הקושי. וממש התרחקתי. מה שחיזק את תחושת הדחייה שהוא חווה. אנחנו בלופ. והתעייפתי. אני מרגישה שאני לא יכולה לחוות קושי אישי מבלי שזה יצור קושי בקשר - כך שגם אני לא מקבלת תמיכה וגם בעצם צריכה לעזור לאיש שלי שכאוב. אני מרגישה שכל הזמן הוא מחכה לי, שהוא מחכה שאביא לו אהבה. זה יצר אצלי לחץ, בעיקר משהרגשתי שכשאני באה לאהוב זה לא מתקבל וגם לא מספיק. וגם הרגשתי שאני לא מוצאת את המקום להגיע כמו שאני ולהרגיש חיבור טבעי שקורה מהיפגשות. נפרדנו, באמת כי התעייפתי. אבל אני מתגעגעת אליו. כשהמנגנון דחייה שלו לא מופעל הוא רגיש ואכפתי ומאד אוהב. וכיף לנו ביחד ברגעים האלו מה לעשות? איך יודעים שיש התאמה טובה כדי להיות פרטנרים טובים ולהקים בית ומשפחה?