לחברה שלי יש אנורקסיה. היא בת 23 ומסרבת ללכת לטיפול. יש לה ביטחון עצמי ירוד, ונראה כי לאחר שרזתה, בטחונה העצמי הידרדר עוד יותר. הסיפור של האנורקסיה התחיל לאחר שהיו לה בעיות בקיבה שלא נמצא מקורן, וכעת היא לא מאמינה יותר במערכת הרפואית. היא טוענת שכעת, לאחר שרזתה, אין לה כמעט כאבי בטן והיא מרגישה טוב עם עצמה, אבל מצבה נראה מאוד מדאיג. נראה כי הרעיון של פנייה לפסיכיאטר נראה לה מפחיד לכשעצמו. האם ניתן להפנות אותה לגורם אחר שאינו פסיכיאטר שיוכל לסייע לה? האם יש לכם איזושהי המלצה על דרכי שכנוע לפנייה לעזרה מקצועית?

אנורקסיה היא בעיה קשה ומורכבת, כאשר חלק ניכר מהקושי נובע מכך שהסובלות מהמחלה מסתייגות מקבלת טיפול ואף מתנגדות לכך. לחולות יש אמונה עמוקה - ומוטעית, וזוהי בעצם המחלה - כי הן במצב של עודף משקל, וכי הן חייבות להמשיך לרדת במשקל, והן מתנגדות לכל טיפול שעלול לפגום ב- "תוכנית" הזאת. פעמים רבות האנורקסיה מלווה בדיכאון או בקשיים רגשיים נוספים, בדרך כלל סביב מוקד הביטחון עצמי או הערך העצמי. לעיתים החולה נענית לטיפול אם בשלב ראשון מציעים לה סיוע לדיכאון או לקושי הרגשי, ומבטיחים לה לא "להפריע" לה במה שנוגע לתזונה ולמשקל הגוף. לפי סיפורך, הבעיה החלה ככאבי בטן שלא נמצא להם מקור רפואי. מקרים כאלה לעיתים מצביעים על דיכאון סמוי אשר מתבטא בדרך של כאבים גופניים, המהווים אות למצוקה רגשית. החולה אינו מודע לקשר הזה, ובאמת סובל מהכאבים הגופניים! זוהי בעיה שנוצרת במנגנון לא-מודע. בהנחה שחברתך תסכים לשקול פנייה לעזרה בבעיית הביטחון העצמי או הדיכאון, ניתן לסייע על ידי טיפול תרופתי בתכשירים נוגדי דיכאון כגון סרוקסאט. ניתן לקבל מרשם לתרופות כאלה גם אצל רופא המשפחה, לאו דווקא אצל פסיכיאטר. ניתן להתחיל את ההתערבות בדרך של שיחות עם פסיכותרפיסט/ית, פסיכולוג או עובד סוציאלי. במספר מרכזים רפואיים בארץ (למשל בבית החולים שיבא, יש מרפאות המתמחות בטיפול בהפרעות אכילה. במרפאות אלו אפשר לקבל מידע נוסף על דרכי העזרה ועל מטפלים וטיפולים מתאימים. בברכה, ד"ר איילת אביטל-מגן - פסיכיאטרית