האם נטילת כדורים פסיכיאטרים תהפוך אותנו לעל אנושיים?

אנשים בריאים שאינם מאובחנים בבעיות המצריכות טיפול תרופתי, נוטלים כדורים כגון ריטלין על מנת להעצים את היכולות הקוגנטיביות.

כדורים שבהם המשמשים לטיפול בחולים נוירופסיכיאטרים, ניתנים כיום לאנשים בריאים לחלוטין לצורך שיפור יכולת הריכוז, הלמידה והזיכרון וכך מאפשרים "השבחה קוגנטיבית".

נשאלת השאלה, האם מותר לנו כמטפלים, מטופלים, כחברה מתוקנת להסכים לתהליך זה של העצמה/ השבחה קוגניטיבית?

במספר רב של מחלות נוירולוגיות ופסיכיאטריות ניתן טיפול תרופתי עקב תסמינים שאותם חווים.

המטופלים, תסמינים הנחשבים כהוכחה לקיומה של מחלה. אותם תסמינים יכולים להופיע במקביל בעוצמות שונות באדם בריא לחלוטין ולהשליך על תפקודו היומיומי במגוון תחומים. עובדה זו מעלה את השאלה: אם התרופות שמשמשות אותנו לשיפור התפקוד הקוגניטיבי במטופלים שאובחנו כסובלים מפגיעה בזיכרון או בקשב אכן עוזרות, מדוע שלא תעזורנה לאנשים בריאים שמתלוננים על תסמינים דומים?

שתי מערכות עיקריות הן המטרה להעצמה קוגניטיבית תרופתית: קשב וזיכרון. תרופות מעוררות (סטימולנטים) כמו תכשירי מטילפנידט (ריטלין, קונצרטה) ואמפטמינים (אדרל) משפרות את הקשב בלוקים בהפרעת קשב (DHD ) מילדות. במספר מצומצם של מחקרים נמצא כי תרופות אלו יכולות גם להעצים את הקשב באנשים בריאים.

למרות שהתרופות הנ"ל ניתנות כיום בעיקר להפרעת קשב וריכוז, ישנה במהלך השנים האחרונות עלייה דרמטית במספר המרשמים לתכשירים הללו גם באנשים בריאים ללא אבחנה של הפרעת קשב וריכוז וכמו כן שימוש ללא מרשם רופא בצורה פירטית, בעיקר בקרב סטודנטים ותלמידי בית ספר.

שיפור הזיכרון

בשנים האחרונות קיימת עלייה בביקוש לנסיון טיפול בתרופות הללו לצורך שיפור הזכרון באנשים בריאים וצעירים שמתחילים להרגיש ירידה בזכרון בעשור רביעי-חמישי בחייהם.

מאמץ מחקרי עצום כיום מכוון לפיתוח תרופות לשיפור וחיזוק הזכרון. הנסיון הוא ליצר תרופות שיוכלו להתערב בשלבים השונים של התהליך המולקולרי שבבסיס יצירת הזכרון, כולל השלב הראשוני שבו מתחיל להירקם הזכרון ועד לשלב האחרון שבו מתקיים מיצוק הזכרון.

למרות שהמחקר הינו בעיקרו לצורך מציאת פתרון וטיפול לדמנציה, יש מקום להאמין כי חלק מהתכשירים שהינם כעת תחת מחקר, יוכלו להעצים את התפקוד הקוגניטיבי על ידי שיפור ומיצוק תהליך הזכרון ה"נורמלי" בגיל צעיר, וזאת בנוסף ליכולתן לעכב של הפגיעה בזכרון בגילאים מתקדמים כאשר השכחה נחשבת לתהליך טבעי תלוי גיל.  

מחיקת זיכרון – האם זה אפשרי?

ניסיון הדחקה ואף מחיקה של זיכרונות בלתי רצויים הוא סוג נוסף של טיפול עתידני שהינו כעת במחקר ונועד לטיפול במצבים של תסמונת פוסט טראומטית (PTSD) ובמצבים אחרים של לחץ פסיכולוגי משמעותי.

טיפול כזה יוכל בעתיד להיות בשימוש למשל לפני ובמהלך כניסת חיילים לשדה הקרב או לעזור לאנשי חילוץ לשכוח את הזוועות שהם חווים במהלך טיפול באסונות. השאלה האתית העולה סביב הנושא של העצמה קוגניטיבית, שאלת מתן סטימולנטים (ריטלין ודומיו) או מעכבי אצטילכולינאסטרז (ממוריט, אקסלון וכו') הינה שאלה שאין עליה עדיין תשובה חד משמעית ובה מתחבטים מדענים, רופאים, פילוסופים ואנשי מדעי החברה וניתן לחלקה לשלושה נושאים: שאלת בטיחות הטיפול, שאלה חברתית ושאלה פילוסופית.

המחיר של העצמה קוגנטיבית בעזרת תרופות

תופעות לוואי וסיבוכים בלתי רצויים ובלתי צפויים יכולים להופיע עם כל שימוש בתרופה, בטיפול או בטכנולוגיה רפואית. גם ניתוחים קוסמטיים שאינם לצורך רפואי הם סוג של "השבחה" גופנית עם סיכון לסיבוכים ותופעות לוואי, ועם זאת ניתוחים אלו מבוצעים ללא הגבלה עם נטילת הסיכון המחושב.

בשונה מניתוחים קוסמטיים, העצמה והשבחה נוירוקוגניטיבית מערבות מערכת הרבה יותר סבוכה ומורכבת עם השפעה אפשרית על התפקוד וההתנהגות של המטופל בתחומי חיים שונים, והסיכון הוא בכך שתחת הטיפול התרופתי (שעדיין אינו מבוסס דיו מבחינה מחקרית) באנשים בריאים, ניתקל בתופעות לוואי מיותרות ובהשפעות בלתי רצויות ובלתי צפויות.

בנוסף, מחקר לבדיקת בטיחות ותופעות לואי של תרופות לא כולל תמיד בדיקה לטווח ארוך.

השאלה האתית השנייה היא השאלה החברתית: כיצד ישפיע טיפול כזה על החברה שלנו, חברה שבה חיים גם אנשים בריאים שמחליטים  שלא להשתמש בתכשירים לשיפור היכולות הקוגניטיביות. כיצד נתמודד עם התחרות שתיווצר בין הנוטלים את הטיפול לאלו שאינם נוטלים אותו וכיצד נוכל להעריך ולצפות יכולות אמתיות וטהורות של אנשים במצבים שונים עם וללא הטיפול?

במצבים תחרותיים כמו במבחנים, התמודדות על מקום עבודה, מכרז לקבלת תפקיד נחשק, נמצא את עצמנו במצב דומה לזה בתחרויות ספורט, בהן קיים שימוש בלתי חוקי בתכשירים ממריצים. גם בחיי היומיום בעבודה, בבית הספר, בבית, בקשרים הזוגיים, הטיפול בהעצמה קוגניטיבית יוכל להשפיע על כל אלו בעוצמות שאין לנו אפשרות לנבא באנשים בריאים.

בחברה תחרותית שבה השבחה קוגניטיבית נעשית באופן חופשי וללא גבולות לצורך שיפור ריכוז, זכרון או לפתור חוויות בעייתיות שונות, האם ניתן יהיה לשמור על הבחירה החופשית ולהימנע מטיפול תוך כדי התעלמות מלחץ חברתי שמצדד בהעצמה קוגניטיבית ?

מצד שני, מחסום כלכלי יוכל למנוע מאנשים שכן רוצים להעצים את יכולותיהם הקוגניטיביות לעשות כך ובזאת רק להעמיק את הפערים וחוסר השוויון בחינוך ובתעסוקה בין המעמדות בחברה.

השאלה השלישית היא השאלה הפילוסופית. בשאלה זו עולה שאלת הערכים ושל תחושת האני העצמי. רובנו מייחלים בדרך כלל לשיפור בתפקודנו ובהישגינו ורואים זאת כמטרה נעלה. במקביל, שיפור ההקדשים הטבעיים שלנו, כמו היכולות לריכוז וזיכרון חשובים לנו לשמר ולשפר לאורך כל חיינו.

כחברה, אנו בדרך כלל מעודדים את הקדמה על פיתוחיה הטכנולוגיים, שיעזרו לנו לחסוך זמן ומאמצים ויאפשרו לנו להיות יעילים יותר ולכוון את מאמצינו ליעדים חשובים יותר, אך עם זאת כאשר אנחנו משפרים את יכולותינו על ידי נטילת תרופה, קיים חשש שבכך נגרום דווקא לפגיעה בערך ובסיפוק העצמי שלנו ולהתערערותם של ערכי העבודה המאומצת, ההשקעה, ההתמדה ושל כבודנו שאולי יאבד בשל כך.