פרפקציוניזם – מקפצה או מכשלה?

מה זה פרפקציוניזם?

פרפקציוניזם הוא הצורך להיות מושלם, או, לכל הפחות, להיראות מושלם בעיני אחרים. פרפקציוניזם דוחף את האדם ומעודד אותו להגיע להישגים, כי הוא לא מסתפק במועט ואפילו לא בהרבה, הוא מחפש את המושלם. חתירה לשלמות יכולה להיות דבר טוב, אבל כשהיא באה על חשבון ההערכה וההכרה בחיי היומיום של האדם, היא הופכת לבעיה. הפרפקציוניסט לא מעריך את השגרה ואת חיי היומיום שלו, כלומר, את מה שיש לו, אלא מתמקד רוב הזמן במה שאין לו. 

כשאדם שם דגש על מה שאין לו, הוא יכול להגיע למצב שהוא פחות ופחות מעריך את עצמו. אפילו אם הוא קיבל 90 במבחן, הוא מתמקד בעובדה שלא קיבל 100, כלומר, הוא שם דגש על מה שאין ולא על מה שיש . מי ששם באופן חוזר ונשנה דגש על מה שאין, יחווה ירידה בערך ובדימוי העצמי שלו, ועלול אף ללקות בדיכאון או בהפרעות אכילה. אדם כזה יהיה עסוק לעיתים קרובות בניסיון כפייתי להגשים יעדים בלתי-אפשריים למימוש. הדימוי העצמי של הפרפקציוניסט נמדד לפי התפוקה שלו, ומבחינתו שום דבר שהוא יעשה לא יהיה מספיק.

למרות זאת, אין ספק שישנם אמנים גדולים שנעשו כאלה דווקא משום שהם פרפקציוניסטים, כי בצורתה החיובית, הרדיפה אחר השלמות יכולה לדרבן ולדחוף להישגים אדירים. הרי מדען חייב להקדיש תשומת לב רבה לפרטים בשביל להגיע לפריצת דרך מדעית, או מלחין שמסירותו מדרבנת אותו להמשיך וללטש את יצירותיו עד שהוא מגיע ללחן שכל כך מרגש אותנו המאזינים. כל אלו הם נגזרת של הרדיפה אחר שלמות, אבל, אמנים ומדענים אלו הם אנשים שבהחלט הרשו לעצמם לטעות במהלך חייהם פעמים רבות, והטעויות שלהם הובנו לא כהוכחה שמשהו פגום בהם, אלא כאמצעי למידה שעוזר להם לנסות שוב ושוב, עד שבסוף הם מגיעים להישג.

בהיבט השלילי של התכונה הזאת, הפרפקציוניסט - אחרי טעות אחת - יוכל לומר שהפרויקט כנראה לא בשבילו, או שהוא לא יכול להתחיל פרויקט עד שהוא יידע את כל פרטי הרקע, או שעדיין אין לו את כל האמצעים בשביל להתחיל ועוד. הפרפקציוניסט גם נוטה לבזבז זמן רב על פרטים שוליים ולא לעסוק בעיקר, הוא יכול להיות עסוק בלסדר את שולחן העבודה יותר מהנחוץ,  להכין את הקפה המתאים לעבודה, לסיים שיחות אחרונות ועוד. בינתיים, הוא מאבד זמן יקר, מרגיש לא מצליח ולא ממומש, וישנו גם הסיכוי שהמעסיקים שלו ירגישו שהוא מבזבז את הזמן וחלילה יחליטו לצמצם את המשכורת שלו או אפילו לפטר אותו, מה שיכול להביא אפילו לדיכאון, וכמובן, לירידה בתחושת הערך העצמי. אחד הדברים שמחזקים את ההתנהגויות של הפרפקציוניסט היא הגאווה שלו בכך שהוא לא עושה דברים באופן שטחי, שהוא לא מתפשר, "שכשאני משקיע אני משקיע את כל הנשמה". אלו אולי משפטים שנשמעים טוב בתיאוריה, אבל במציאות הם פוגעים בתפקוד של אותו אדם. מעבר לכך, לפרפקציוניסט יהיה קשה להתייעץ עם אנשים או להודות בכך שעשה טעות כזו או אחרת, כי כל כך חשוב לו להראות מושלם.

מאיפה מגיע הפרפקציוניזם?

אחד השורשים שמהם צומח פרפקציוניזם, הוא שהאדם לא אוהב את עצמו. לעיתים קרובות מדובר באדם שספג ביקורת רבה כילד ומשום כך אין לו את מידת האהבה הטבעית שיש לאדם כלפי עצמו (ולפי התורה, "ואהבת לרעך כמוך"). אדם כזה מנסה למלא את החסך באהבה עצמית טבעית באמצעות תפקוד מושלם, כי אולי אם הוא יגיע לעוד ועוד הישגים, בסוף הוא יצליח לאהוב את עצמו. גם אם זה היה אפשרי, שבעקבות הישגיו הפרפקציוניסט יצליח לאהוב את עצמו, הבעיה היא שבמציאות הישגים כמעט אף פעם לא מגיעים בניסיון הראשון, אלא אחרי כישלונות רבים. זאת הסיבה שאדם צריך שתהיה לו אהבה עצמית בסיסית שתתמוך בו ותסייע לו להתמודד עם הכישלונות שבכל מקרה הוא עתיד לחוות בחיים. 

כמו כן, יכול להיות שהפרפקציוניסט סבל בעברו ממידה מופרזת במיוחד של ביקורת, ושהיו, למשל, מקרים שדמויות סמכות ביקרו אותו על דברים פשוטים שהוא היה צריך לעשות ולא יצאו מושלמים ב- 100%, כך שהוא קישר בין תחושת חוסר שלמות לתחושת כאב ועלבון עזה במיוחד. אדם כזה יכול להפוך לאדם שלא מסוגל להכיל טעויות וחוסר שלמות בשום צורה.

כחלק ממערך משפחתי, הפרפקציוניסט עלול להקשות על  בני משפחתו, שכן אם הדברים הם לא 100% מושלמים הוא לא נהנה. לבני המשפחה לא יהיו הרבה רגעי אושר בחיים, כי יש סיכוי גדול הרבה יותר לאי שלמות. אצל הפרפקציוניסט, אם המצב הוא לא 100% מושלם - הוא מתוסכל ומאוכזב.

הפרפקציוניסט סובל לעיתים קרובות הרבה יותר מאשר שהוא מרגיש שמחה וסיפוק, וכמובן שזה גם משפיע על בני המשפחה שלו. בין אם ההשפעה תנבע מציפיות שיש לו מבני המשפחה, אשר רוב הפעמים לא עתידות להתממש, ובין אם ההשפעה תנבע מציפיות מוגזמות שיש לו מעצמו מחוץ למעגל המשפחתי, למשל, בחברה, בעבודה, או בכל תחום אחר.

במערך המשפחתי הפרפקציוניסט מאמין שהוא תמיד צודק, הוא לא מוכן להתפשר, ולכן ימשיך לדבר, להסביר, לשכנע ולדרוש עד שהצד השני פשוט "נכנע". בדרך כלל במצב כזה הפרפקציוניסט ירגיש חזק ובעל עוצמה. לא שכל מי שאוהב לנצח בוויכוח הוא פרפקציוניסט, אבל אם בכל ויכוח התסריט הנ"ל חוזר על עצמו, בו האדם מתעקש ונוטה יותר לומר "לא" על הצעות שמציעים לו מאשר "כן", זה יכול להעיד על כך שמדובר באדם שרודף שלמות.

כאמור, הפרפקציוניסט הוא לעיתים קרובות אדם שמההיבט הפסיכואנליטי לא אוהב את עצמו, אדם שלא זכה להרבה אהבה בילדותו. זאת הסיבה, שביחסי גומלין עם אחרים, כשהוא מרגיש שלא מסכימים אתו, הדעה של האחר נתפסת כאיום פסיכולוגי. כלומר, אם האדם הזה לא חושב כמוני, כנראה שהדעה שלי לא נכונה, ואם הדעה שלי שגויה זה אומר שאני אדם לא ערכי, לא חשוב, לא יעיל, לא אהוב בהווה וגם לא אהיה אהוב בעתיד. הדרך למנוע את כל התחושות הללו אצל הפרפקציוניסט, היא על ידי מאבק עיקש על נכונות הדעות שלו, וכשהוא מרגיש שהוא ניצח במאבק כוחות, מתקבלת  תחושה חזקה של אישור לזהות שלו ולא רק לדעה שלו. לעומת זאת, כשהפרפקציוניסט מרגיש שהוא הולך להפסיד במאבק הכוחות, הוא מרגיש שהוא עומד לאבד את עצמו.

הפרפקציוניסט מנסה להיראות כלפי חוץ כאדם חזק מאד, נחוש, אבל האמת היא שמה שמניע אותו הוא הצורך לא להראות חולשה, לא להרגיש שלא מקבלים אותו ולא מסכימים לדעתו, ולכן הוא עלול לכפות את עצמו בכדי להיות בטוח שמקבלים אותו. הצורך הזה הוא כל כך חזק שהוא מונע ממנו לראות שההתנהגות שלו מרחיקה אנשים ממנו עד כדי סלידה. העובדה שאנשים מתרחקים עשויה לגרום לו לנסות לכפות את עצמו ואת דעתו אפילו עוד יותר, וכך נוצר מעגל קסמים שלילי.

וכעת לפתרונות

למערכת החשיבה של האדם יש נטייה מובהקת להכללות. למשל, אדם שלמד לנהוג ברכב מסוים יכול עכשיו לנהוג כמעט בכל סוגי המכוניות וכמעט בכל הארצות. מדוע? משום שהמוח עושה הכללה ומבין אלו הם כללי התנועה וזו הדרך לנהוג ברכב הזה, כנראה שגם ברכבים אחרים ובמקומות אחרים בעולם נוהגים באותו האופן. זו הכללה.

אנחנו עושים הכללות לא רק לגבי חפצים, אלא גם לגבי התפיסה של החברה ושל עצמנו. הרעיון הוא שאם יש לאדם תפיסה לפיה אנשים הם בסך הכל חיוביים, יש סיכוי טוב שהוא יסתדר עם רוב האנשים שהוא עתיד לפגוש. ההכללה לפיה בני אדם הם בדרך כלל אנשים טובים תעזור לו לגשר מעל פערים בין אנשים ולהגיע לפתרונות יעילים. ניתן לומר, כי ההכללות מניעות את המחשבה של בני האדם.

האדם חווה לא רק את המודע שלו, מה שהוא חושב, אלא גם רובד פחות מודע של אמונה שרוב בני האדם הם חיוביים. הכללה או אמונה זו מניעה את האדם באופן אוטומטי למצוא פתרון.

בעצם, יש לנו את רובד המודע, שאחראי על חשיבה, ויש לנו את הרובד הלא מודע שיוצר הכללות. ניתן להמשיל זאת באופן הבא: ההכללה, או האמונה, תקבע לאיזה כיוון נוסעים – צפון, דרום וכדומה, והמודע, או המחשבה, תקבע את המסלול המדויק לכיוון הזה.
באותה מידה האדם הפרפקציוניסט עושה הכללה במוחו לפיה: "אם זה לא מושלם, אז זה לא שווה". כלל ברזל זה יגרום לו להקדיש תשומת לב לכל הפרטים הקטנים, ולהימנע מכל מצב שיכול להוביל לטעות.

ישנם מספר כלים שיכולים לעזור לפרפקציוניסט לשנות הכללות אלו ובכך לייעל ולשפר את חייו. הכלי הראשון הוא יצירת זוויות ראייה מגוונות ודרך התייחסות חדשה למציאות.

תרגיל שיכול להיות יעיל עבור פרפקציוניסט הוא לקחת דף ועט ולרשום כל מיני סיטואציות שבהן הוא מתנהג בצורה פרפקציוניסטית ולנסות לרשום מה היה קורה אם לא היה עושה הכול בצורה מושלמת. חשוב לרשום מספר סיטואציות כאלו ולהתחיל ליצור תסריט חדש במוח, כי המוח מגיב בצורה אוטומטית לפי מנגנון הפרפקציוניזם, ואנו רוצים לתכנת אותו להגיב בצורה אחרת. אנו רוצים לאמן את המוח להגיב ולתפקד אחרת, למרות הדחף  להתמקד אך ורק בשלמות.

חשוב גם שננסה להגדיר לעצמנו מהי שלמות, האם היא בכלל קיימת בעולם? מי מהאנשים שאנחנו מכירים מנהלים חיים טובים, ערכיים, בריאים ומאוזנים מכל הבחינות, האם הם היו יכולים להשיג אורח חיים כזה אם היו רודפי שלמות בכל סיטואציה?

ההבדל בין אדם מושלם לאדם שלם הוא שאדם מושלם מחפש באופן תמידי אחר שלמות, וכל עוד היא לא שם הוא מתוסכל. זה אדם שיעבור את רוב חייו בתחושת תסכול - לפעמים במינון גבוה ולפעמים במינון נמוך, אבל בסופו של דבר התחושה השלטת תהיה תסכול.

לעומתו, אדם שלם הוא אדם שמקבל את עצמו, שמודע לעובדה כי בעולם אין כמעט שלמות, ולכן החיפוש איך לתקן את העולם או איך לשפר את תנאי החיים יכול להיות מניע נפלא, אבל זה לא המדד לאיכות החיים שלו. אם הוא הצליח לשפר את תנאי החיים שלו זה נהדר,– אבל אם לא, הוא עדיין יכול לשים דגש על מה שיש ולהתמקד בכך. אדם כזה חי בצורה שלמה עם עצמו, מצליח ליצור את האיזון בין השאיפה להשיג עוד לבין היכולת להתמקד במה שיש. אדם כזה מנצל את מה שיש ומפיק את המרב מההווה, חי ב-"כאן ועכשיו" ולא רק מתוך ציפייה תמידית לשינוי בתנאי החיים שלו שיגרום לו סוף סוף להרגיש טוב יותר.

תרגיל חשוב ולא קל הוא לנסות ולרשום בכנות כמה פעמים בחיים פספסנו אירועים חשובים רק בגלל הפרפקציוניזם שלנו, בין אם זה בילוי משמעותי,  אירוע משפחתי, הרצאה חשובה ועוד. חשוב מאד לעשות רשימה ממש על נייר, משום שזה עוזר להמחיש למוח שלנו את המחיר של סגנון חשיבה אוטומטי שלילי זה, דבר שבתקווה יעזור ליצור אצלנו שינוי בדפוס התגובה.

בהצלחה!