המשוגעים האלה: איך סטיגמות פוגעות בשיקום של חולי נפש

לאורך ההיסטוריה, מחלות פסיכיאטריות והמתמודדים עמן סבלו - ועדיין סובלים - מתדמית רעה. לסטיגמה זו השלכות שליליות משמעותיות על הזדמנויות החיים להן זוכים המתמודדים עם בעיות נפשיות. מי פוגע בהזדמנויות אלו? במידה רבה, אתה, את ואני

בספרות המקצועית אפשר למצוא הגדרות רבות למונח סטיגמה, מה שמצביע על מורכבות התופעה. רוב החוקרים מסכימים על כך שסטיגמה היא תופעה רב-ממדית, לעיתים לא מודעת, בפעמים אחרות מודעת ונשלטת, המורכבת מסטראוטיפים, דעות קדומות ואפליה. 

סטראוטיפ הוא תיאור מוגזם, החל באופן גורף על האנשים השייכים או שנתפסים שייכים לקבוצה מסוימת. הסטראוטיפים הנפוצים כלפי מתמודדים עם בעיות נפשיות הם כי אלו אנשים בלתי צפויים ומסוכנים, לא אחראים, חסרי יכולת לקבל החלטות על חייהם, אשמים במחלה שלהם וחסרי סיכוי להחלים.

סטראוטיפים אלו עלולים להתקשר לרגשות שליליים כלפי חברי הקבוצה המתויגת. רגשות שליליים אלו, המוגדרים כדעות קדומות, מבטאים הסכמה עם הסטראוטיפים השליליים וגורמים לרגש שלילי (כמו, לדוגמא, פחד, גועל וסלידה) בקרב מחזיק הדעה הקדומה, ובעקבות כך להוביל לאפליה של האדם המתויג. כך, למשל, כאשר אנשים מחזיקים בסטראוטיפ לפיו מתמודדים עם בעיות נפשיות הם אלימים ומסוכנים, יש סבירות רבה שהם ירגישו פחד ממנו, וכתוצאה מכך ימנעו באופן ישיר או עקיף הזדמנויות חיים של אנשים המתויגים כחולי נפש.

תהליך זה אינו תאורטי או פילוסופי: התנגדות להקמה של דיור קהילתי למתמודדים עם בעיות נפשיות, חוסר רצון להעסיק אנשים אלו בעבודות בשוק החופשי, יחס מפלה של אנשי מקצוע מתחומי הבריאות השונים ועוד, הם בגדר מציאות לרבים מאוכלוסייה זו בישראל. 

בנוסף להשפעה של סטיגמה חברתית ומוסדית, מתמודדים רבים עם בעיות נפשיות חווים סטיגמה עצמית, הפוגעת גם היא בתהליך השיקום. סטיגמה עצמית מוגדרת כאופן בו האדם מתייחס לעצמו בהתאם לסטיגמה הקיימת כלפי הקבוצה אליה הוא משתייך: "כל מה שידעתי על מחלות פסיכיאטריות היו הדברים ששמעתי תוך כדי צפייה בטלוויזיה או בסרטים. בעיני רוחי, מי שסימלו מחלות פסיכיאטריות היו ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד, רוצחים פסיכופתיים, משוגעים, מפגרים, חולי נפש, מטורפים, ובעלי אישיות מפוצלת. אלו הדברים היחידים שידעתי על מחלות פסיכיאטריות, ומה שהכי הפחיד אותי היה שהרופאים אמרו לי שאני אחת מהם" (Deegan, 1997, p.371).

התפרצות של מחלה פסיכיאטרית מתרחשת לרוב בגילאי העשרה המאוחרים, כאשר האדם כבר גיבש את התפיסות והאמונות החברתיות שלו. לכן, כפי שמוצג בציטוט זה של ד"ר פטרישיה דיגן, המתמודדת עם סכיזופרניה, מתמודדים רבים עם מחלות נפש משליכים את הסטראוטיפים והדעות הקדומות שהיו להם כלפי אנשים עם מחלות פסיכיאטריות על עצמם. כתוצאה מכך, הם עלולים לחוות ירידה בערך ובביטחון העצמי שלהם. בנוסף, מתמודדים רבים המפחדים מהשלכות הסטיגמה לא רוצים להיות מתויגים כחולים פסיכיאטרים ולא להשתייך לקבוצה זו. כתוצאה מכך, מתמודדים רבים אינם ניגשים לקבלת סיוע רפואי או שיקומי, אינם מתמידים בלקיחת הטיפול התרופתי, משקיעים משאבים נפשיים רבים בשמירת סוד ההתמודדות בחייהם האישיים והמקצועיים, נמנעים מלבקש התאמות במקום העבודה וכדומה. הימנעות זו עלולה להוביל לסבל מיותר מהסימפטומים של המחלה, לאשפוזים חוזרים, ולפגיעה משמעותית בתהליך השיקומי של אותו אדם.

לכן, לאיש השיקום תפקיד חשוב באיתור הסטיגמה העצמית של המתמודד ובמקרה הצורך לסייע לו באמצעות התערבויות ממוקדות בתחום הסטיגמה העצמית, לשפר את ההגדרה העצמית שלו; להוביל להעצמה אישית אשר תחזק היבטים אישיים שאינם קשורים למחלה, לקדם אצלו תפיסת החלמה אישית שתדגיש את היכולת שלו לחיות חיים מלאים לצד המחלה, ולשקול לחשוף את העובדה כי הוא מתמודד עם מחלת נפש, בהתאם לרצונות ולצרכים שלו ובאופן שיעצים אותו בקהילה ויספק השראה ומודל למתמודדים אחרים השומרים את דבר ההתמודדות שלהם בסוד.