"אני מתגעגעת למחלות של בריאים"

חליתי בסרטן, פעמיים. בפעם הראשונה רציתי להאמין שההתמודדות נסבלת. הוא היה עוד נסבל. בפעם השנייה, כשהרופאים בישרו לי שאני חולה בסרטן השד, הגוש התגלה כאלים יותר, אמיץ יותר ואף מאיים על קיומי. נתתי לו את הכבוד המגיע לו. אפילו הפסקתי לעשן בזכותו. 

קראו עוד: סרטן השד: כיצד יודעים שהמחלה חזרה?

"הסרטן הפך אותך לאדם טוב יותר", ציינה בפניי חברתי הטובה. אותה חברה שכשחליתי נעלמה כאילו מדובר במחלה מדבקת במיוחד. ברבות השנים, לאחר סיום הטיפולים, חידשתי עימה את הקשר. למה? אולי כי אני באמת אוהבת אותה ואולי כי הסרטן הפך אותי לאדם טוב יותר. בחרתי לסלוח לה על כך שנעלמה מחיי ברגעים הקשים ביותר. 

כשחליתי, נתמכתי רבות בחברותיי הוורודות מה"ברנז'ה" המפוקפקת של חולות סרטן השד, אותן הכרתי דרך עמותת אחת מתשע, שליוותה אותנו במהלך המחלה ולאחריה. ההשראה והתמיכה שקיבלנו ועודנו מקבלות אחת מהשנייה היא יוצאת דופן וללא ספק זר לא יבין זאת, מלבדן. איתן אני יכולה לדבר בחופשיות ובנוחות על תוצאות הממוגרפיה, על כאבים מטרידים, על הגעגוע לחברה אמיצה אותה הסרטן הכריע או להתייעץ לאיזה רופא כדאי ללכת לחוות דעת שנייה. עשרת ימי תשובה, כך אני קוראת לימים בהם אני מחכה לתשובה מהביופסיה. בימים אלו אסור להתקרב אלי, גם בן זוגי נכנס לעמדת ה"שטיח", עד לצפירת ההרגעה.

"החלטתי שפעם שלישית לא תהיה"

היום, מעט יותר משלוש שנים אחרי סיום הטיפולים, אני יכולה לומר בוודאות שהסרטן הפך אותי לאדם אחר. יש שיגידו גם טוב יותר. כיום אני בת 44 ומבינה שהחיים האמיתיים הם אחרי הסרטן - ופתאום שום דבר לא מובן מאליו. אולי זו קלישאה, אבל הפרופורציות באמת משתנות. אם פעם כל עניין חסר משמעות היה מצליח לגזול ממני את תשומת הלב, כיום אני לא מבזבזת עליו אנרגיה מיותרת. החלטתי שאת חיי לא אבזבז על זוטות, ובסביבתי יישארו רק אלו שלמדו לחיות עם השינוי שעברתי.

קראו עוד: "המחלה לימדה אותי לדאוג לעצמי"; מירי חלתה בסרטן - פעמיים

ביום שאחרי סיום הטיפולים, אני מוצאת שאני כבר לא אותו דבר. החלטתי שפעם שלישית לא תהיה. עברתי לנהל אורח חיים בריא: השלתי מעליי 20 ק"ג, שיניתי את התזונה באופן קיצוני, הקמתי עסק פורח של אימון אישי לתזונה מודעת, אני מנחה סדנאות בישול בריא ומוכרת אוכל טבעוני. כל אלו שומרים עלי. כשאני מנביטה או מבשלת אני יוצרת. היצירה עבורי שווה לחיים, ואני פה בשביל לחיות - בלי כאבים, בלי דקירות, בלי מחטים, בלי תופעות לוואי ובלי רופאים הממששים לי איברים. 

ביום שאחרי הסרטן אני מתגעגעת ל"מחלות של בריאים". בעבר, כאב ראש היה מריץ אותי לבית המרקחת להצטייד בכימיקלים. כיום אותו כאב ראש מריץ אותי לבדיקת CT והשיעול הטורדני הוא סיבה טובה לביופסיה. גם אם זה נשמע מוזר, בא לי להיות חולה סתם - לקחת אנטיביוטיקה ולחזור לשגרה. 

אל תתבלבלו, ביום שאחרי הסרטן אני גם מפחדת. את הסרטן כבר פגשתי פעמיים. הפעם השלישית עלולה לקרות. אולי הסרטן לא ישים לב שאני מאכילה אותו קינואה ונבטוטים ויחליט להופיע? 

אך בחרתי לא לתת לפחד להשתלט עליי. ביום הולדתי האחרון בתי כתבה לי ברכה מרגשת מאוד: "הלוואי וכולם היו יודעים עד כמה את מלאה בשמחת חיים וחיה את חייך כאילו כל יום הוא יומך האחרון". אז שתדעו, אני חיה, נושמת, בועטת ומתכננת לחיות עוד אלפי ימי אחרונים.

הטיפ שלי ליום שאחרי: חיי את הרגע, התמקדי בהווה, תחיי בריא ותשקיעי בגופך כאילו את מינימום מלכת אנגליה.

למידע נוסף על פעילות עמותת "אחת מתשע" ניתן לפנות לטל. 03-6021717, 1-800-363-400 לאתר העמותה www.onein9.org.il ולעמוד הפייסבוק