ניתוח קטרקט: מהן השיטות הקיימות ובאיזה שלב נכון לבצעו?

העין היא מעין מצלמה המאפשרת לנו לראות בתנאים שונים, והיא משרתת אותנו נאמנה לאורך חיינו. בתוך העין נמצאת עדשה הנקראת העדשה התוך עינית, שתפקידה לשבור את האור ולאפשר לנו ראייה חדה. עדשה זו שקופה כמעט לחלוטין כאשר אנו נולדים ולאורך הילדות. משנות ה-20 העדשה מתחילה לאבד מהשקיפות שלה. הגורם העיקרי לירידה בשקיפות הוא גיל, למרות שקיימים גורמים נוספים, כמו סוכרת או מצבים גנטיים אשר מאיצים את התהליך. ככל שעובר הזמן והעדשה שקופה פחות, הראייה עדיין יכולה להישאר מצוינת. בשלב מסוים העכירות בעדשה מביאה לכך שגם חדות הראיה יורדת יחד עם ירידה ביכולת להבחין בגווני אפור, רגישות יתרה לאור, או שינוי מהיר במספרי המשקפיים. כל עוד העדשה מתפקדת היטב, גם אם היא לא שקופה לגמרי, לא נהוג להגדירה כקטרקט. כאשר מתחילה להיות פגיעה תפקודית בראייה אנו מגדירים את המצב כקטרקט ורוצים לטפל בבעיה. 

איך ניתן לטפל בקטרקט?

הדרך היחידה כיום לרפא קטרקט היא באמצעות ניתוח שבמהלכו מוסרת העדשה העכורה ומוחלפת בעדשה פלסטית, שמספקת את הכוח האופטי הדרוש לעין.

לפני שנים רבות, ניתוח הקטרקט היה מבוצע במספרים קטנים ובסיכון גבוה לעין ולראייה. עוד בשנות ה-70, היה נהוג ניתוח בו מוצאים את כל העדשה מהעין ומשאירים אותה ללא עדשה חליפית, דבר שהוביל לצורך במשקפיים של 10-15 מספרים. גם לאחר מכן, עם התפתחות השימוש בעדשות במהלך ניתוח הקטרקט, היה זה הליך מסוכן בעל אחוז לא מועט של סיבוכים. באותם ניתוחים גרעין העדשה היה מוצא מתוך העין בחתך רחב על ידי לחיצה. בניתוח זה, היה יתרון לעדשה סמיכה ומוצקה ככל האפשר כדי שתצא בפיסה אחת ולא בחלקים. 

בשל שיטת הניתוח, ומחשש מן הסיכונים הכרוכים בביצועו, הגישה הייתה שיש להמתין ולבצע את ניתוח הקטרקט כשכבר אין ברירה אחרת. היה נהוג להמתין עד שתהיה ירידה ניכרת בראיה. נהוג היה לומר אז שהקטרקט בשל להוצאה. במצב זה היה הגיון לסכן את העין כדי להוציא את העדשה העכורה. העין לא ראתה, וגם תהליך הניתוח נעשה קל יותר יחסית כי העדשה הייתה מוצקה ויצאה יותר בקלות. 

הדרך היחידה לרפא קטרקט היא באמצעות ניתוח בו מוסרת העדשה העכורה ומוחלפת בעדשה פלסטית

מהו הניתוח הנהוג כיום?

כיום אנו חושבים בצורה שונה מאד מאשר בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. הניתוח לטיפול בקטרקט מתבצע דרך פתח קטן שקוטרו 2-3 מילימטרים, שנפער בשולי הקרנית. העדשה מפוררת בתוך העין באמצעות מכשיר אולטרסאונד, ולאחרונה גם באמצעות לייזר. הסיכון הכרוך בניתוח הקטרקט ירד באופן משמעותי, והצפייה היא להגיע לראיה טובה מאוד. 

בשל כך, החשש מפני הניתוח קטן וניתן לנתח בשלבים מוקדמים יותר של הירידה בראייה. למעשה, ככל שהניתוח נעשה מוקדם יותר, העדשה רכה יותר ועל כן קל יותר לסלק אותה תוך שימוש בפחות אנרגיית אולטרסאונד או לייזר. שיווי המשקל עובר לכן ממצב בו רצינו לנתח מאוחר ככל הניתן, למצב בו טובת העין מכתיבה ניתוח מוקדם ככל האפשר. 

נקודת האיזון הנכונה היום לפיכך, היא זאת: מומלץ לבצע ניתוח קטרקט בכל מצב בו יש הפרעה לראיה כתוצאה מהתקדמות הבעיה. ההפרעה לראיה אינה נמדדת על ידי הרופא המנתח, אלא תלויה לגמרי במטופל: עבור אנשים מסוימים סנוור, ירידה מועטה ביכולת להבחין בחפצים קטנים  מרחוק או תמונה מעורפלת יפריעו לתפקד בנוחות. אנשים אלה ירצו לעבור את הניתוח בשלב מוקדם. באנשים אחרים לעומת זאת שינויים כאלה בראיה אינם מפריעים. אין להם פגיעה בתפקוד או קושי בביצוע פעולות יומיומיות גם כשחדות הראייה יורדת. בכל אופן, כאשר המטופל מרגיש כשהראיה יורדת וכשהרופא מוצא שהסיבה לכך היא קטרקט אין שום סיבה להמתין בביצוע הניתוח. 

גם היום שנים ארוכות אחרי ששיטות הניתוח השתנו, והבטיחות בניתוח השתפרה מאוד, יש עדיין מטופלים אשר שבויים בגישה הישנה וממתינים זמן רב לפני שיפנו לקבלת עזרה ממנתח קטרקט. למרבה צער, אנשים אלה מגיעים בסופו של דבר לניתוח בתנאים טובים פחות. הסבל לעין במהלך הניתוח והנזקים האפשריים  גדולים יותר, והתוצאה הסופית עלולה להיות טובה פחות מאשר לו נותחו שנים קודם, כשההפרעה בראייה רק החלה.

עלינו להתייחס לניתוח קטרקט בצורה ריאלית, בלי לייפות ובלי להשחיר את התמונה שלא לצורך. ניתוח קטרקט הוא ניתוח לכל דבר, הוא כולל סכנות אמתיות לעין ולראיה ואין להתייחס אליו בקלות ראש. עם זאת, ניתוח קטרקט המתבצע בידיים מנוסות יכול להביא להצלחה מלאה בכ 99% מהמקרים, והוא אחד הניתוחים המוצלחים ביותר שיש ברפואה.