פסיכוגריאטריה: אתגרי הטיפול – והפתרונות

לעת זקנה, מתפתחות בעיות שונות הקשורות בתפקוד המנטלי. העלייה בתוחלת החיים מביאה  לעלייה בכמות המטופלים בני הגיל השלישי הזקוקים לטיפול בבעיות נפשיות האופייניות לקבוצת אוכלוסייה זו. פסיכוגריאטריה היא תת התמחות בפסיכיאטריה ו/או גריאטריה המתמקדת בקבוצת הגיל המבוגרת. ההתמקדות באוכלוסיית המטופלים בני השישים ומעלה נובעת מהצרכים הייחודיים של קבוצה זו ומשינויים, פיזיולוגים, נפשיים והתנהגותיים, האופייניים לגיל המבוגר. כמו כן, ההתמקדות נובעת גם מהצורך באיזון תרופתי בין התרופות הנלקחות בשגרה לבין התרופות הפסיכו-גריאטריות. 

באילו תחומים או בעיות מתמקדת הפסיכוגריאטריה?

פסיכוגריאטריה מתמקדת בעיקר בקשר שבין מחלות גופניות והפרעות התנהגות, כמו דמנציה, ירידה בזיכרון, דיכאון וחרדה. 

התופעות הנפשיות והתנהגותיות נפוצות בגיל השלישי הן:

דיכאון וחרדות בגיל המבוגר 

פסיכוזה בגיל המבוגר 

תפקידו של הפסיכוגריאטר

מעבר לכך, הפסיכוגריאטר מתמקד ביחס הדו צדדי הקיים בין מחלות סיסטמיות (לדוגמה, יתר לחץ דם, סוכרת, מחלות של כלי הדם ועוד), לבין תופעות נפשיות והתנהגותיות . למעשה, מחלה סיסטמית עלולה להוביל להתפתחות תופעה נפשית או התנהגותית , ותופעות נפשיות או התנהגותיות עלולות לייצר סיכון להתפתחות מחלות סיסטמיות משניות.

לדוגמה, דיכאון בגיל המבוגר יכול להופיע כתופעה משנית המתפתחת כתוצאה מכאב הנובע ממחלה ניוונית אופיינית לגיל השלישי . מנגד, ישנן עבודות המראות כי דיכאון בגיל השלישי עלול להוות גורם סיכון להתפתחות מחלות סיסטמיות שונות, לרבות מחלות לב, יתר לחץ דם, דמנציה ועוד. 

הרופא הפסיכוגריאטר יבצע בדיקה פסיכיאטרית וקוגניטיבית. בהתאם לתוצאות יקבל החלטה על אופן הטיפול התרופתי בבעיות 

מהו האתגר בטיפול בחולים בגיל השלישי?

קיימים שני אתגרים מרכזיים בטיפול הפסיכוגריאטרי:

1. הטיפול בחולים בגיל השלישי דורש היכרות מעמיקה עם מחלות הרקע השונות ועם מנגנוני התרופות המשמשות לטיפול בהן. היכרות זו חיונית כדי להבין האם עלולה להתרחש תגובה בין תרופתית בין התרופה הפסיכיאטרית הניתנת לבין התרופות הנלקחות בשגרה.

לדוגמה, נטילת תרופות נוגדות דיכאון ממשפחת ה- SSRI כמו ציפרלקס, עלולה לגרום לבעיות של הארכת זמן קרישת הדם. כמו כן, מטופלים הנוטלים תרופות לדילול הדם עלולים לפתח בעייתיות בזמן הקרישה בשל הוספת תרופות נוגדות הדיכאון. 

2. תרופות סיסטמיות שונות יכולות לייצר תופעות נפשיות והתנהגותיות. לדוגמה, שימוש ממושך בתרופות מקבוצת חוסמי בטא לטיפול ביתר בלחץ דם, מעלה את הסיכון להתפתחות דיכאון. תרופות מקבוצת הסטרואידים, כמו קורטיזון יכולים ליצור מצבי רוח משתנים ולהוביל לדיכאון ולפסיכוזה. מנגד, תרופות הניתנות בפסיכיאטריה, עלולות גם הן להוביל למחלות רקע שונות. נוגדי פסיכוזה לדוגמה, יכולים להוביל להשמנה או לסוכרת בגיל המבוגר. 

הרופא המומחה יתן לחולה מתן מידע מקיף על האפשרות לאינטראקציה בין התרופות הפסיכיאטריות לתרופות הנלקחות בשגרה

איך ניתן להתמודד עם אתגרים אלה?

לשם כך, יש צורך בהיכרות מעמיקה עם מנגנוני המחלות והתרופות. בנוסף, מתן התרופה הפסיכיאטרית צריך להישקל תוך התייחסות לאפשרות לתגובות בין תרופתיות עם התרופות הסיסטמיות הנלקחות ותוך התייחסות למצב הגופני המשתנה בגיל המבוגר (לדוגמה תפקוד כלייתי ירוד שעלול להוביל לתת תגובה או תגובת יתר של תרופות מסוימות).

תפקידו של המומחה בפסיכוגריאטריה כולל בראש ובראשונה מתן מידע מקיף לחולה ולבני משפחתו על אודות מצבו של החולה והגורמים האפשריים לאינטראקציה בין התרופות הפסיכיאטריות למחלות השונות הקיימות ולתרופות אחרות הנלקחות בשגרה. המידע המפורט הניתן מאפשר לחולה ולבני משפחתו להיות שותפים בהחלטה לגבי הפסקת או תחילת נטילה של תרופה מסוימת, תוך הצגת כל הסכנות והתגובות האפשרויות.