התעללות בילדים (child abuse)

אחת התביעות הראשונות שהוגשו בגין התעללות בילדים התרחשה ב-1871, בעקבות התעללות קשה של אם בביתה בת ה-11. התביעה הוגשה ע"י אגודת "צער בעלי חיים", שטענה כי הילדה זקוקה להגנה ככל בעל חיים אחר. המודעות לזכויותיהם של ילדים ולצורך בהגנה עליהם הינה נושא חדש יחסית - לאורך השנים נחשבו ילדים לרכושם של הוריהם, אשר יכלו לעשות בהם כרצונם.

כיום ישנה הבנה של ההשפעה של ההתעללות בילדים על התפתחותם, והמדינה נחשבת לבעלת הסמכות בדאגה לשלומם של קטינים. עם זאת, נראה כי התופעה של התעללות בילדים רחוקה מלהיעלם.

מהי התעללות?

התעללות בילדים הינה פגיעה פיזית, מינית או נפשית, דרך מעשה, מחדל או הזנחה מתמשכת של הילד, הגורמת או עלולה לגרום נזק לילד מידי מי שמטפל בו. כשניים מתוך כל אלף ילדים סובלים מהתעללות ובארה"ב נפטרים כל שנה כ-1400 ילדים, כתוצאה מהתעללות או הזנחה.

כיום נהוג להבחין בין ארבעה סוגים של התעללות, המוכרים גם ע"י החוק:

• התעללות פיסית: הפעלה של כוח או אמצעי פיסי על גופו של הילד במישרין או בעקיפין, באופן שיכול לגרום לנזק או לסבל גופני או נפשי-רגשי, או שניהם.

• התעללות מינית: תקיפה מינית, ניצול של ילד למטרות מיניות או לשם הנאה מינית של הורה, מטפל או אדם שיש לו עמדת כוח או סמכות כלפי הילד.

• התעללות רגשית: התנהגות הרסנית שיטתית ומתמשכת של הורה או מטפל, אשר מעוותת, חוסמת או הורסת התפתחות חיובית של תחושת זהות והערכה עצמית אצל הילד, ומחבלת בתפקוד הרגשי ו/או אינטלקטואלי שלו ובסיכוייו ליצור קשרים בין אישיים בהווה ובעתיד.

• הזנחה: מחדל או פעולה מתמשכת של מניעה מהילד של מימוש צרכיו הבסיסיים, כגון הזנה, גישה לטיפול רפואי, טיפול מונע, חינוך וגירויים סביבתיים.

גורמים להתעללות בילדים

התעללות בילדים מתרחשת בכל שכבות האוכלוסייה, אך ישנם מספר גורמים המגדילים את סיכויים של ילדים לעבור התעללות:

• גורמי סיכון בקרב ילדים: ילדים הסובלים מנכויות חריגות או התנהגות חריגה, ותינוקות אשר נותקו מהוריהם לתקופה ארוכה לאחר הלידה עקב אשפוז פגות וכן הלאה.

• גורמי סיכון בקרב ההורים: הורים צעירים (מתחת ל-18), מכורים לסמים/ אלכוהול, סובלים ממחלות נפש, או הורים שהיו בעצמם קורבנות להתעללות, הינם בעלי סיכון מוגבר להתעללות בילדיהם. בנוסף, ישנם מספר אפיונים של המשפחה שקשורים בסיכון מוגבר להתעללות: הריון בלתי רצוי, משפחות הנמצאות במשבר, עוני מתמשך, קיום של אלימות בין ההורים, בעיות עם החוק, היעדר מערכת תמיכה או חסך בידע וניסיון בהורות תקינה.

מלבד הגורמים הללו, נראה כי יחסי הגומלין שנוצרים בין ההורה לילד מהווים את אחד הגורמים המשמעותיים ביצירת התעללות: תכונות מסוימות של הילד עלולות "להתנגש" בתכונות ההורה ולגרום למתיחות אשר לא בהכרח קיימת בין ההורה לילדיו האחרים.

הורים מדמיינים איך יראה ויהיה ילדם עוד לפני הכניסה להריון, וכבר במהלכו מתחיל להיווצר קשר רגשי ובעל אופי מסוים ("התינוק הזה כל הזמן בועט בי" או "הוא כבר רוצה לדבר עם אימא"). כאשר התינוק נולד נאלץ כל הורה להתמודד עם הפער בין הפנטזיה שלו לבין המראה, המזג, המצב הבריאותי והצרכים של התינוק הממשי, וככל שגדל הפער - גדל הקושי.

ההורה מגיב אל הילד ומפרש את התנהגותו, והקשר הראשוני הזה משפיע על אופיים של היחסים ועל האופן שבו נתפס התינוק ע"י ההורה: הילד עשוי להזכיר במראהו דמות חיובית או שלילית מעברו של ההורה; מזגו השקט, למשל, יכול להתפרש כשלווה ונינוחות במשפחה אחת, וכפאסיביות וטיפשות באחרת. יחסי הגומלין הייחודיים שנוצרים בין ההורה לילד, אם כן, עשויים לקבוע אם הוא יזכה לטיפול מסור או להתעללות. בהתאם, במקרים רבים עשויות תכניות התערבות לעזור להורה "לתקן" את האופן השגוי שבו הוא מפרש את התנהגות ילדו וע"י כך, לאפשר אינטראקציה טובה יותר, שתפחית את הסיכון להתעללות.

השפעות התעללות בילדות

גם לאחר שההתעללות בילד נפסקת (או מופסקת ע"י גורם חיצוני), וגם כשהיא אינה מביאה לפגיעה חמורה, ממשיכים ילדים שעברו התעללות לסבול מהשפעותיה.

חלקם מפתחים תסמינים או הפרעות פוסט טראומטיות, ורבים מהם מפתחים אפיונים אישיותיים הפוגעים בתחומי חיים נרחבים. השינויים הללו מתבטאים בתחום החברתי (חוסר של אמון באחרים, התעללות), בתפיסתם העצמית (תחושות של בושה וחוסר ערך, למשל), בקשיים בוויסות של דחפים (נטייה להרס עצמי והיעדר שליטה בכעס) והלאה.

ההשפעות של התעללות בילדות הולכות ומצטברות לאורך השנים ופוגעות בגיבוש האישיות וביכולת לנהל חיים תקינים ונורמטיביים. ילדים שעברו התעללות ולא טופלו נפשית בעקבותיה נמצאים בסיכון גבוה יותר לעבריינות, ניסיונות אובדניים, אלימות כלפי בני זוגם בבגרות, גירושין, דיכאון וחרדה.
נמצא שהתערבות טיפולית הכוללת טיפול בילד ובמשפחתו הינה משמעותית במיוחד ומאפשרת, במרבית המקרים, יצירה של דפוסים משפחתיים תקינים: 80%-90% מהמשפחות מצליחות להשתקם באמצעות הטיפול, 10%-20% מצליחות להשיג רמת יציבות סבירה המאפשרת את השארת הילד בבית, ורק כ-2%-3% מהילדים מוצאים מבתיהם, כאשר ההתעללות בהם נמשכת למרות הטיפול.