התניית נגד (Counter Conditioning)

"אתה רואה שזה לא כזה נורא?" אנחנו עשויים לומר לילדנו כשאנו מניחים צלחת עוגיות על שולחנו כל פעם שהוא מתיישב (סוף סוף) להכין שיעורי בית בחשבון. ניסיון זה להפוך את שיעורי הבית השנואים לחוויה טובה יותר הינו דוגמא לתהליך של התניית נגד.

התניית נגד הינה מונח יסוד בתיאוריה ההתנהגותית. ג'ון ווטסון, שהיה אבי הגישה ההתנהגותית בארה"ב, הראה שניתן ללמד בני אדם לפחד מגירויים נייטראלים באמצעות תהליך פשוט של התניה: הצמדה חוזרת ונשנית שלהם לגירויים המעוררים את הפחד באופן טבעי. בניסוי המפורסם עם אלברט הקטן, השמיע ווטסון צליל מתכתי מאיים בכל פעם שאלברט בן ה-11 החודשים ביקש לגעת בחולדה לבנה, עימה שיחק קודם לכן ללא כל חשש. כששמע את הצליל החל אלברט לצעוק ולבכות. כעבור זמן מה, החל אלברט לבכות בכל פעם שהונחה החולדה לפניו, גם ללא השמעת הצליל המפחיד. בכך, החולדה הפכה עבור אלברט לגירוי מותנה, המעורר באופן בלתי רצוני את תגובת הפחד המותנית. בהמשך הראה ווטסון כיצד הוכלל הפחד מהחולדה גם לגירויים נוספים, שהיו בעלי מאפיינים דומים לאלו של החולדה: כדור צמר, שפן לבן, כלב פרוותי ועוד.
כחודש לאחר התהליך הראשוני, ביקש ווטסון לבטל את פחדיו של אלברט באמצעות תהליך של הכחדה (הצגת החולדה באופן חוזר ונשנה ללא הצליל המאיים, עד שיבוטל הקשר בין השניים) או בתהליך של התניית נגד. בהתניית נגד, המטרה היא לקשר את הגירוי שעורר את התגובה המותנית (לדוגמא החולדה שעוררה את הפחד) עם גירוי המעורר תגובה אחרת (לדוגמא, סוכריה, המעוררת שמחה והנאה). החוקרים האמינו שכך יבוטל הקשר בין החולדה לצליל המרעיש ותגובת הפחד של אלברט אליה ואל גירויים אחרים הדומים לה, תיעלם. בפועל, לא התאפשר לווטסון לבצע את ההליכים הללו, מאחר ואלברט הקטן נלקח מחוץ לעיר בידי אמו, ולא היתה שום אפשרות לאתרו.

התניית נגד הינה חלק חשוב בטיפול התנהגותי בפוביות. כך למשל, בטכניקת ההקהיה השיטתית (דסנסיטיזציה שיטתית) נחשף המטופל בהדרגה לסיטואציה או לגירוי המאיימים תוך הרפיה עצמית. במקרה זה, ההרפיה הינה גירוי נעים, שמטרתו לבטל בהדרגה את הקשר בין הגירוי המאיים (ג'וקים למשל) לבין תגובת הפחד המותנית אליו.