אומדנים להערכה תפקודית (Functional assessment scales)

השיקום הוא שיפור תפקודי של המטופל בתוך מסגרות שונות ובפרקי זמן משתנים. 

לפיכך, נקבעו כלי מדידה, אומדנים, המסייעים בעבודה הקלינית, במחקר, בתהליך קבלת החלטות ואף בקביעת מדיניות טיפול. 

מאז שנות ה-60 פותחו אומדנים לתפקוד בתהליך השיקום, ברמות התפקוד ובתחומים השונים: לקות, מוגבלות, נכות. 

במצב של לקות האומדנים מתייחסים לתפקוד מוטורי (לרוב תפקוד הגף העליון), לניידות (תפקוד הגף התחתון, הליכה), לשיווי משקל, לתפקודי החושים, השפה (אפזיות), המוח (זיכרון, למידה, תפישה מרחבית) וכו'. 

במצב של מוגבלות מתייחסים למדידת היכולת של המטופל לשרת את עצמו, להתלבש, לאכול, להיות נייד, לשלוט על סוגרים, לתקשר ועוד, וכן במדידת יכולתו לבצע פעולות מורכבות יותר. 

במצב של "נכות" נמדד התפקוד בחברה לרבות יחסים בין-אישיים, בחוג חברים, במסגרת מקום העבודה וכן נמדדת איכות החיים באופן כללי. 

קיימים אומדנים רבים וניתן למצוא אותם בספרות הרפואית הרלוונטית. קלינאים וחוקרים בוחרים באומדנים השונים לפי מידת ההתאמה לעבודתם הסגולית. 

חשוב לציין שמאז שנות ה-60 חלה התקדמות רבה במתודולוגיה של קביעת האומדנים עד כדי התפתחות של ענף עיסוק ספציפי בנושא זה (Scaling analysis), ומשולבים בו מתמטיקה וסטטיסטיקה עם ניסיון קליני רב. אומדנים אלה נדרשים כיום לעמוד במדדים נוקשים במיוחד בכל הנוגע לאמינות (היעדר שינוי במצבו התפקודי של המטופל, יכולתו להפיק את אותה התוצאה בבדיקות נישנות המבוצעות על ידי שני בודקים בלתי תלויים בו-זמנית או על ידי אותו בודק בזמנים שונים), ובכל הנוגע לתקפות (מודדים רק את התכונות הרלוונטיות ולא כל מדד אחר אפילו אם קרוב). בעיתונות המדעית העולמית לא יקבלו לפרסום, בדרך כלל, מאמרים על עבודות שאינן מבוססות על אומדן אמין ותקף.

בנוסף, חשובות הפשטות, היכולת למדוד טווחים שונים של התפקוד: גבוה, בינוני ונמוך, היכולת להפריד בין מצבי תפקוד קרובים (יכולת הפרדה אופטימלית), בהירות ההגדרות ועוד. האומדן הנפוץ ביותר כיום הוא ה-Functional Independence Measure (FIM) אשר פותח על ידי כוח משימה של האקדמיה האמריקאית לשיקום, ועוסקים בו בעיקר במוגבלות (Disability).