אלרגיה לתרופות

תרופות גם כשהן חיוניות לטיפול, יכולות להיות בעלות השפעות לוואי. 10% מכלל השפעות הלוואי הן השפעות אלרגיות, כלומר, שהבסיס להתהוותן הוא תגובה בלתי רצויה של מערכת החיסון של המטופל, לתרופה. מבין כל החולים הנחשפים לתרופה מסוימת אצל שיעור קטן מאוד תופיע תגובה אלרגית אמיתית. תגובה אלרגית אמיתית לא תתרחש בדרך כלל בפעם הראשונה שבה נתקל הגוף בתרופה, אלא בפעמים שלאחריה.

הסיכוי שתופיע תגובה אלרגית לתרופה תלוי בכמה גורמים:

1. המבנה הכימי של התרופה. לדוגמה, פניצילין וסולפה עלולים לעורר תגובות אלרגיות יותר מסוגי אנטיביוטיקה אחרים וכך גם חלק מהתרופות לטיפול בכיפיון (אפילפסיה). תרופות בעלות מבנים שונים יעוררו תגובות חיסוניות שונות. בתגובה אלרגית אמיתית הסימנים שיופיעו תלויים באופי התגובה החיסונית.

התגובה בעלת הפוטנציאל המסוכן ביותר מתרחשת כשמערכת החיסון של המטופל מפעילה נוגדנים מסוג IgE כלפי התרופה. במצב זה פגישה נישנית של המטופל עם התרופה תגרום להיקשרותה לנוגדנים אלו ולהפעלת שרשרת של תגובות שבסופן מופרשים מהגוף כמות גדולה של היסטמין וחומרים נוספים. חומרים אלו גורמים להשפעות אלרגיות מיידיות (תוך דקות עד שעה מנטילת התרופה). התגובה קרויה תגובה אנפילקטית.

תגובות חיסוניות אחרות מתרחשות כשנוצרים מכלולי נוגדנים מסוג IgG או IgM. תגובות אלה יתרחשו תוך ימים מתחילת הטיפול. הן מאופיינות בתפרחות בעור, ומלוות לעיתים בחום ובפגיעות באיברים פנימיים.

סוג נוסף של תגובה חיסונית הוא "תגובה תאית". בתגובה זו מעורבים בעיקר תאים ממערכת החיסון (בניגוד לנוגדנים בתגובות האחרות). תגובה תאית מתבטאת בעיקר בהופעת דלקת שממגע עור מסוג Contact dermatitis, המופיעה ימים (לפחות יומיים) לאחר מגע של תרופה או חומר אחר עם העור.

2. הסיכוי לתגובה אלרגית עולה אם נוטלים אותה תרופה לעיתים תכופות.

3. הסיכוי לתגובה אלרגית עולה אם נוטלים מנות גדולות של התרופה.

4. הסיכוי לתגובה אלרגית עולה אם התרופה מוחדרת דרך הווריד.

5. הסיכוי לתגובה אלרגית עולה אם היתה תגובה כזו בעבר.

6. בניגוד לאמונה הרווחת, סיפור משפחתי של רגישות לתרופה מסוימת אינו מעלה את הסיכוי של המטופל לתגובה אלרגית לאותה תרופה.

התגובה האלרגית השכיחה ביותר היא תפרחת בעור, אדומה ועדינה (דמוית חצבת). התפרחת מופיעה בדרך כלל מספר ימים עד שבועיים מתחילת נטילת התרופה. קרוב לוודאי שהיא נגרמת על ידי תאי המערכת החיסונית המצויים בעור ואשר מגיבים לתרופה. ברוב המקרים האיבר הנגוע הוא העור בלבד. התפרחת חולפת עם הפסקת נטילת התרופה. כשתפרחת כזו מופיעה יש לפנות לרופא. אם התפרחת מלווה בגרד, טיפול באנטי-היסטמינים יכול להועיל. במקרים חמורים יהיה צורך במתן סטרואידים (קורטיזון).

באופן נדיר התפרחת מלווה בשלפוחיות (נגעים מלאים בנוזל) ובפצעים מכאיבים בפה. זה סימן להתפתחות תסמונת סטיבן-ג'ונסון (אריתמה מולטיפורמה). במקרה כזה יש לפנות מייד לרופא.

תגובת הרגישות הקשה ביותר היא זו המכונה "תגובה אנפילקטית". זו התגובה הנגרמת כאמור על ידי נוגדני IgE. בתגובה זו מופיעים בדרך כלל הסימנים הבאים: אודם וגרד בעור, נגעים אדומים דמויי עקיצות, נפיחות בלוע, קוצר נשימה וצפצופים, בחילות והקאות, כאבי בטן, תחושת עילפון ואובדן הכרה. הופעת סימנים אלו מחייבת פנייה מיידית לחדר מיון והזרקת אדרנלין. חוסר טיפול במקרה כזה עשוי להסתיים במוות.

רוב התגובות האנפילקטיות מתרחשות בתוך שעה מנטילת התרופה. לעיתים התגובה היא חלקית וכוללת רק חלק מהסימנים האלה.

על תגובה בלתי צפויה תוך כדי טיפול בתרופה, יש לדווח לרופא המטפל. הרופא יעריך אם התגובה היא בעלת מאפיינים אלרגיים. אם התופעה התרחשה תוך כדי נטילת יותר מתרופה אחת, הרופא יכול להעריך איזו מבין התרופות היא החשודה. בדרך כלל התרופה החשודה היא זו שהמטופל נוטל זה מספר ימים ואין זו הפעם הראשונה שגופו בא עמה במגע. תרופות שהמטופל נוטל לאורך זמן ובאופן קבוע (כמו תרופות לטיפול ביתר-לחץ-דם או אספירין), בדרך כלל אינן מעוררות תגובה אלרגית.

כצעד הראשון יש להפסיק את הטיפול בתרופה החשודה ולטפל בהקלת התסמינים. להמשך הטיפול מחליפים בדרך כלל את התרופה שגרמה לתגובה, באחרת שאינה דומה לה במבנה. במקרים מיוחדים מחליט הרופא המטפל להפנות אל רופא מומחה לאלרגיה ואימונולוגיה להערכה. הרופא המומחה, באמצעות תבחין עור (טסט), יכול לאשר או להפריך את החשד לאלרגיה. תבחינים כאלה קיימים לגבי חלק מהתרופות ויעילים לזיהוי נוגדנים מסוג IgE. במקרים נדירים שבהם הוכחה נוכחות נוגדני IgE והתרופה חיונית, ניתן לבצע תהליך של "דסנסיטיזציה" (דה-ריגוש) שבו "מנטרלים" באופן זמני את הרגישות לתרופה על ידי טיפול במינון נמוך העולה בהדרגה עד למינון מלא. פעולה זו מתבצעת רק תוך כדי אשפוז.

במקרים שבהם לא קיים תבחין עור יכול האלרגולוג לבצע תבחיני תגר. בתבחינים אלו ניתנת התרופה במינון נמוך מאוד העולה בהדרגה. התגר נעשה בבית חולים בתנאי טיפול נמרץ תוך מעקב ממושך אחר תגובת החולה.
בחלק גדול ממקרי האלרגיה לתרופות יש צורך בעבודת בלשות נרחבת על מנת לזהות את התרופה החשודה. ברוב המקרים ניתן להציע תרופה חלופית או דה-ריגוש (דסנסיטיזציה) כך שבסופו של דבר יימשך הטיפול הנדרש בתרופות, ללא השפעות אלרגיות.

האנציקלופדיה הישראלית  לרפואה
הוצאת ידיעות ספרים 2007