פעימת יתר בלב

פעימת-יתר מוגדרת כפעימה המופיעה טרם זמנה ומערערת את סדירות הדופק. מוכרת גם כפעימה מוקדמת, אקסטרסיסטולה ופעימה אקטופית (ממקור שונה).

פעימת-יתר יכולה להיווצר בכל אחד מהתאים של מערכת ההולכה ושל שריר הלב ומוגדרת על פי מקורה: פרוזדורית, הקישרית הפרוזדורית-חדרית או חדרית. ניתן לזהותה בבדיקה גופנית ובתרשים אק"ג.

בדרך כלל פעימת-היתר נוצרת על ידי הפעימה התקינה שלפניה. פעימה תקינה זו יוצרת הפעלה אוטומטית של מתח חשמלי המגיע לסף קריטי, מתפשט למערכת ההולכה ולשרירי הפרוזדורים והחדרים, וגורם לפעימה המוקדמת בזמן היצמדות קבוע, בין הפעימה התקינה ופעימת-היתר. מנגנון נוסף ליצירת פעימת-יתר הוא מוקד אוטומטי עצמוני "המוגן" מהפעילות החשמלית של הלב הכוללת - Parasystole.

הגירוי החשמלי הגורם לפעימת-יתר יכול להתפשט במערכת ההולכה הן לכיוון הקישרית הסינו-אטריאלית היוצרת את קצב הלב התקין והן לחדריו. לכן זמן התאוששות המערכת החשמלית לאחריה יהיה ארוך יותר מאשר בין שתי פעימות תקינות. אם הפעילות החשמלית הגורמת לפעימת-היתר איננה יכולה להתפשט לחדרים, תיגרם הפסקה ארוכה במיוחד (פעימת-יתר נחסמת).

כשקיימים מסלולי הולכה בעלי תכונות חשמליות שונות, פעימת-יתר יכולה לגרום לדופק מהיר (עד ל-200 לדקה), וכשהיא מופיעה במהלך היעדר יציבות חשמלית בפרוזדור עלול להיגרם רפרוף או פרפור פרוזדורים (מעל 250 לדקה).

פעימת-יתר חדרית מהחדר הימני מופיעה בדרך כלל בלב בריא, ואילו זאת אשר מקורה בשמאלי שכיחה בזמן קיום מחלת לב.

פעימת-יתר חדרית המופיעה בזמן קריטי של הפעילות החשמלית עלולה, בלב פגוע, לגרום להפרעות קצב ממושכות ומסוכנות. הסיכוי לכך עולה במקביל לשכיחות פעימות-היתר והירידה בתפקוד הלב.