נגיפי פיקורנה

משפחת הפיקורנה היא משפחה של נגיפי RNA קטנים מאוד (פיקו = קטן מאוד) שתוקפים בני אדם ובעלי חיים כאחד.

משפחת הפיקורנה כוללת את הקבוצות הבאות: Aphtoviruses, Cardioviruses, Enteroviruses, Heparnavirus, Rhinoviruses. חשוב לציין שרק שלוש הקבוצות האחרונות הן פתוגניות לבני אדם וכן שנגיף ההפטיטיס A הוא היחידי מסוג נגיפי ה-Heparnavirus. נגיפי האנטרו כוללים את נגיפי הפוליו, וכן את נגיפי האקו והקוקסקי.

Polioviruses: בני האדם הם המאכסנים הטבעיים היחידים של נגיפים אלו שגורמים לשיתוק ילדים (לפוליומיאליטיס). מחלה זו בדרגות חומרה שונות משפיעה בעיקר על מערכת העצבים המרכזית ומלווה לעיתים בשיתוק. בשנת 1955 הוכנס החיסון באמצעות הנגיף המומת שהומצא על ידי Salk ובשנת 1962 הוכנס תרכיב חי מוחלש (באמצעות טיפות) שהומצא על ידי Savin. החיסונים צימצמו בצורה משמעותית ביותר את שכיחות המחלה.

ההידבקות בנגיף היא באמצעות הפרשות מערכת העיכול (צואה ורוק) וכמויות קטנות ביותר של הנגיף מספיקות כדי לגרום לה. הנגיף מופרש מהלוע במשך 3-1 שבועות מתחילת הזיהום ובצואה במשך 8-4 שבועות. תקופת הדגירה הממוצעת נעה בין 7 ל-14 יום. כ-95%-90% מהזיהומים בנגיף חולפים ללא תסמינים קליניים, 4%-8% מהחולים לוקים בדלקת נגיפית של מעטפת המוח שחולפת ללא שרידי נזק, 1%-2% מהחולים לוקים בשיתוק כתוצאה מהזיהום בנגיף. סימן ההיכר של השיתוק הוא באי-סימטריות ולרוב הוא פוגע בגפיים תחתונים. רוב החולים שלקו בשיתוק מצבם ישתפר, אך ל-60% יישאר נזק קבוע.

נגיפי הקוקסקי והאקו (Coxsackieviruses, Echoviruses): זיהומים בנגיפי האנטרו נרכשים על ידי הידבקות דרך ההפרשות של מערכת העיכול או מערכת הנשימה העליונה. זיהומים מופיעים לאורך כל השנה, ושכיחים יותר בקיץ ובסתיו. הזיהומים שכיחים בעיקר בקרב תינוקות וילדים קטנים אם כי קיימים בכל הגילאים. תקופת הדגירה נמשכת לרוב 5-3 ימים.

נגיפי הקוקסקי מסווגים לשתי קבוצות גדולות: קוקסקי A וקוקסקי B. רוב הזיהומים חולפים בצורה אי-תסמינית. התסמינים תלויים בסוג המסוים של הנגיף.

ביטויים קליניים נפוצים כוללים מחלת חום ללא מוקד ברור, תפרחות עוריות בעלות אופי משתנה, הרפנגינה שהם נגעי כיב על גבי החך הרך והשקדים, ופעמים רבות מלווים בחום מערכתי. ייתכנו זיהומים במערכת העצבים המרכזית לרבות דלקת נגיפית של מעטפת המוח, אנצפליטיס, ומיאליטיס. ייתכנו זיהומי שריר משורטט ולב, פליורודיניה שהיא דלקת של השרירים הבין-צלעיים ושרירי הבטן, מיוסיטיס שהיא דלקת בשרירים, וכן דלקת בשריר הלב (מיוקרדיטיס). ייתכנו גם זיהומים בעיניים כולל דלקת לחמיות דימומית (המורגית).

בקרב יילודים שרכשו את הזיהום בהידבקות סביב הלידה, בעיקר תינוקות מתחת לגיל 10 ימים, תיתכן מחלה קשה עם שיעור תמותה גבוה וביטויים קליניים שכוללים דלקת ריאות, הפטיטיס, מיוקרדיטיס, וזיהום של מערכת העצבים המרכזית.

אבחון הזיהומים נקבע באמצעות בידוד הנגיף בתרבית מהפרשות שונות או בשיטה מולקולרית.

נגיף ההפטיטיס A: נגיף זה הוא היחיד ששייך לקבוצת ה-Heparnavirus. אצל בני אדם שנדבקו בו הנגיף מתרבה בכבד, מופרש במרה, ומצוי בריכוז גבוה בצואה. זמן הדגירה הממוצע מההידבקות עד הופעת התסמינים הוא כ-28 יום, הפרשת הנגיף בצואה מתחילה כשבועיים לפני הופעת התסמינים וכל הנוגדנים יורדים כשבוע לאחר הופעתם. בניגוד לנגיפי הפטיטיס אחרים נגיף זה אינו גורם למחלת כבד כרונית. הנוגדנים שנוצרים לאחר זיהום בנגיף מקנים לגוף חיסון נגדו לכל החיים. זיהום בנגיף יכול להיות אי-תסמיני, תסמיני אך ללא צהבת, או תסמיני ומלווה בצהבת. קיים חיסון מנגיף מומת שניתן לתינוקות מגיל שנה ומעלה.

נגיף הרינו (Rhinoviruses): נגיפים אלו הם הנפוצים ביותר שגורמים להתקררות (Common cold) והם גורמים ל-50%-30% מהזיהומים במערכת הנשימה. הנגיפים פעילים כל השנה ושיא התחלואה הוא בתחילת הסתיו. ההידבקות היא בהעברה בטיפה וגם באמצעות מגע ישיר עם הפרשות מערכת הנשימה. תקופת הדגירה ממועד ההידבקות ועד להופעת התסמינים נמשכת 4-2 ימים.

הביטויים הקלינים הנפוצים כוללים ביטויי "התקררות" נפוצה, אירועים נישנים של קוצר נשימה, ופחות שכיחים: דלקת אוזן תיכונה, דלקת ריאות, וסינוסיטיס. בדרך כלל אין צורך בטיפול ספציפי בזיהומים הללו, אם כי קיימות תרופות אנטי-נגיפיות חדשות שנמצאו יעילות.

ד"ר גליה גריסרו-סואן

האנציקלופדיה הישראלית לרפואה
הוצאת ידיעות ספרים 2007