יש לי בן בגיל 21 , סיים צבא, בקושי אומנם, אך סיים. הוא סגור בחדרו, כל היום במחשב, עצבני ומתוסכל, לא עובד, לא רוצה לעבוד, מה שמעניין אותו זה כדורגל במחשב ובטלוויזיה. הוא קורא מעט, לא יוצא אפילו לקניות, אין לא חברים, הוא עישן בעבר סמים ולקח טריפ או אקסטה. הוא לא חוזר לעצמו, לא מוכן ללכת לטיפול. עושה לי טרור סמוי בבית. אני לא יודעת מה לעשות. אי אפשר להכריח אותו ללכת לטיפול, ואי אפשר לחיות איתו במצב כזה באותו בית. מה אני אמורה לעשות?

המצב שתיארת מאד בעייתי. נשמע מן התיאור שלבנך יש בעיה ושהוא זקוק לטיפול, אולם הוא מסרב לפנות לטיפול. לאחר גיל 18, כל אדם במדינתנו נחשב לבוגר ואחראי לעצמו, אלא אם כן הוחלט אחרת על ידי בית משפט (למשל, במקרים שאדם הוכר כמפגר או כלוקה במחלת נפש קשה). רק עד גיל 18 ההורים נחשבים לאפוטרופוס של ילדם, ובמקרים מסוימים, ניתן לחייב ילד להיבדק או לקבל טיפול לבקשת ההורים. במקרה של בנך, שהוא בן 21 ולאחר שירות צבאי, אין כל דרך לחייבו לפנות לעזרה או לקבל עזרה. במקרה כזה, הפתרון הוא בדרך כלל בדרך "יצירתית", ולעיתים אף "ערמומית" (כמובן לטובת הצעיר!). לדוגמה: לשכנע את הבן לשוחח עם רופא המשפחה באמתלה של בעיה רפואית גופנית או לקבלת אישור כלשהו (לרישיון נהיגה?). להזמין את רופא המשפחה או פסיכיאטר לביקור בית, כך שהשיחה תתקיים בבית. לשכנע את הבן להגיע מסיבה כלשהי למיון של בית חולים כללי, שם יוכל להיבדק על ידי פסיכיאטר תורן. לבקש ממישהו שהבן סומך עליו לשכנע אותו לפנות לעזרה (חבר או קרוב משפחה) ואולי גם ללוות אותו לכך. את מציינת כי הבן "עושה טרור סמוי בבית". חשוב להדגיש כי במצבים של בן-בית שמאיים, או שממש מגלה תוקפנות, הדרך היחידה לטפל במצב היא להגיש נגדו תלונה במשטרה, עם כל הכאב שכרוך בדבר כאשר זהו בנך. הדבר נכון גם למקרים בהם האדם עושה דברים שלא בכוונה להזיק, אך שעלולים לסכן אחרים שגרים בבית, או לפגוע בהם, כגון השחתת רכוש (פגיעה במערכות החשמל או המים, שבירת חלון וכדומה). חלק מן ההתמודדות הוא להחליט מהו "הקו-האדום" שלך, או של האנשים האחרים שגרים בבית, ומעבר לקו זה, להפסיק להיענות לדרישותיו של הבן באופן החלטי ועקבי. למשל, אם הוא דורש שמירה על ניקיון מסוים, סגירת החלונות, אוכל רק מזון מסוים, או רק מכלים מסוימים, דורש שאנשים מסוימים לא ייכנסו לבית וכדומה - במקרה כזה יש לבחור את הדברים המפריעים ביותר, ולהתעקש לא לשתף איתו פעולה לגביהם. כמו כן, אני ממליצה לא לתת לו כסף ללא הגבלה, אלא להקציב סכום מינימלי, ואם יהיו לו רצונות נוספים, הוא ייאלץ לצאת מן הבית ולנסות לעזור לעצמו. זה כולל גם המנעות מקנייה עבורו של דברים שהוא דורש, ושאינם נחוצים לפי שיקול דעתך, והתעקשות שילך לקנותם בעצמו. יכול להיות שתחת הגבלה מסוימת של הנוחות האישית שלו, זאת אומרת תחת לחץ עליו מצידך, הוא יסכים לשתף פעולה עם טיפול, או שיחליט לנסות לצאת מהבית. בהצלחה, ד"ר איילת אביטל-מגן - פסיכיאטרית