יש לי בן שסובל מ- OCD. הוא לוקח תרופות נגד דיכאון ונגד ה- OCD, אך ההתנהגות האובססיבית נמשכת ומתבטאת בנגיעות בכל דבר, וזה משבש לו את החיים. מה ניתן לעשות כדי למנוע את הנגיעות ואת ההתנהגות האובססיבית הזו? הוא בן 28.

הפרעה טורדנית-כפייתית, OCD, היא בעיה כרונית, שממשיכה להתקיים במשך כל החיים, אולם בעוצמת חומרה שמשתנה מאד בין אדם אחד לשני ובין תקופות שונות בחייו של אותו אדם. כאשר ההפרעה ממשיכה ברציפות לאורך שנים, מומלץ להמשיך בטיפול תרופתי לכל החיים. תקופות של החמרה בעוצמה של ה- OCD בדרך כלל מופיעות בסמוך לזמני עלייה במתח בחיים (בשל שינויי חיים נורמליים כגון גיוס לצבא, חתונה, עבודה חדשה וכדומה). לפי מחקרים עדכניים, הטיפול האופטימלי ב- OCD כולל שילוב של טיפול תרופתי ושל טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT - Cognitive-Behavioral Therapy). הטיפול התרופתי המומלץ הוא בתכשירים נוגדי דיכאון וחרדה מקבוצת ה- SSRI, כגון ציפרלקס, פלוטין, לוסטראל, סרוקסאט ופבוקסיל. היתרון של CBT הוא בכך שהוא מסייע לאדם להתמודד עם ההפרעה גם אם יהיו בעתיד תקופות נוספות של החמרה, ומפחית את הצורך בתרופות (לפעמים לגמרי, ולפעמים חלקית). הטיפול התרופתי המקובל כיום להפרעה טורדנית-כפייתית כולל, בשלב ראשון, תרופות מקבוצת נוגדי דיכאון וחרדה מסוג SSRI כגון ציפרלקס. המינון הנדרש נע בין המינון המקובל לטיפול בדיכאון לבין מינון של פי 3 או 4 מכך (למשל, אם המינון של ציפרלקס לטיפול בדיכאון הוא 10 מ"ג ליום, טיפול בחרדה וכפייתיות יצריך מינון של 10 מ"ג עד 40 מ"ג ליום, תלוי במטופל/ת). במקרים של יעילות חלקית בלבד עם טיפול ב-SSRI, יש רופאים שמוסיפים מינון קטן של תכשיר נוגד פסיכוזה כגון ריספרדל, לא מפני שהמטופל/ת פסיכוטי, אלא מפני שהוכח במחקרים שתוספת זו משפרת את תגובת המטופל לטיפול נוגד החרדה. בברכה, ד"ר איילת אביטל-מגן - פסיכיאטרית