מדריך: איך להתנהג בזירת פיגוע ולהציל חיים בכמה פעולות פשוטות

ההסלמה הביטחונית בימים האחרונים הביאה אנשים רבים, בעיקר כאלו שאינם בעלי הכשרה במתן עזרה ראשונה, לבקש ללמוד מספר פעולות פשוטות שבמקרה הצורך יכולות להציל חיים. אין ספק שלכוחות הרפואה (מד"א ואיחוד הצלה) יש משמעות רבה בביצוע פעולות מתקדמות בשטח ובפינוי הפצועים לבתי החולים - אבל דווקא האזרח הפשוט, זה שנמצא בטווח המיידי וכמעט אינו דורש זמן הגעה לפצוע, יכול, במקרים רבים, להציל את חייו של הנפגע. בצבא כבר הפנימו את זה מזמן, וכיום כל לוחם עובר קורס עזרה ראשונה מתוך הבנה שהחייל הפצוע יקבל טיפול ראשוני מחבריו שנמצאים לידו ולא מצוות אמבולנס, שנמצא לעתים רחוק מאוד.

קראו עוד: רק עניין של זמן: כך תשרדו אירוע רב נפגעים

פעולות המנע של מערכת הביטחון מונעות מהמחבלים את האופציה לשאת נשק חם, ולכן ברוב המקרים כלי הנשק הוא מאולתר, כמו סכין מטבח, מברג או אולר. האמצעים הללו, "תמימים" ככל שיראו, הם בעלי פוטנציאל אמיתי להרוג או לגרום לנכות קשה, ולכן בכל זירה שבה היה מעורב חפץ חד יש לשלול פגיעה קשה אצל הפצועים. זכרו שפעמים רבות דווקא האדרנלין הגבוה גורם להתקהות של הכאב, מה שיכול למסך על דימומים ולמנוע זיהוי מהיר של פציעה.

דיווח מוקדם למד"א - הדרך לחסוך זמן יקר

הפעולה הראשונה והקריטית ביותר היא הזעקת עזרה, שכן מקומו של פצוע דקירה הוא בחדר הניתוח ולא בשטח. קריאה מוקדמת לאבולנס מד"א בטלפון 101 תזרז את הגעת הגעתו ותעלה את סיכויי השרידות של הפצוע.

בשיחה עם המוקד הרפואי יש להקפיד על דיבור ברור, ללא רעשי רקע ככל הניתן, ולהיות קשובים לשאלות ולהוראות שניתנות על ידי המוקדן. המידע הראשוני שיש לתת לתורן המוקד בכל אירוע חירום הוא:

מספר הטלפון של המודיע: למקרה שהשיחה תתנתק לפתע או שיהיה צורך לחזור אל המודיע לקבלת פרטים נוספים.

מיקום האירוע: ברמת דיוק גבוהה ככל האפשר בדגש על גורמים בשטח (כניסה לחדר מדרגות, תחנת אוטובוס, בתוך בית), ובנוסף מהם צירי ההגעה והפינוי והאם הרחוב רחב מספיק כדי להכיל מספר אמבולנסים במקביל. שימו לב שמערכת חדשה שנכנסה לאחרונה לשימוש במד"א גורמת לכך ששיחות שיוצאות מאזור מסוים בארץ לא דווקא יגיעו למוקד המרחבי של אותו אזור, אלא למוקד הקרוב ביותר הפנוי - מה שמצד אחד מוריד את זמני ההמתנה למוקדן אבל מצד שני גורם לכך שהמוקדן לא מכיר בהכרח את האזור שאתם נמצאים בו.

פרטים על האירוע: מכניקת הפגיעה (דקירה, פיצוץ וכו'), מספר פצועים (וכמה מהם מהלכים/שוכבים) והאם מעורבים באירוע ילדים או שמדובר באירוע עם חומרים מסוכנים.

אם מדובר בפעולת פח"ע (פיגוע חבלני עוין): יש לדווח למוקדן על גורמים שיכולים לסכן את הצוותים, כמו שריפה, חוטי חשמל חשופים או מחבל שעדיין מסתובב בזירה ולא נוטרל. המוקדן במקרה הזה יזעיק את הגורמים הרלוונטיים, ויתכן שהם יצרו קשר עם המודיע לקבלת פרטים נוספים.

במקרה הצורך: המוקדנים במד"א מוכשרים לתת הדרכה טלפונית לביצוע פעולות פשוטות להצלת חיים. 

ברגע שאתם מנתקים את השיחה עם המוקדן: אין צורך להתקשר בנוסף לגורמים נוספים כמו משטרה, מכבי אש או מוקד עירוני (במיוחד כאשר באירוע יש עוברי אורח רבים וכולם מציפים את המוקד בשיחות על אותו אירוע). תורני המוקד של כל גוף חירום יודעים ליצור קשר אחד עם השני במקרים כאלה, ואין זה מן הנמנע שניידת משטרה תצא למקום האירוע על בסיס תיאור של תורן מוקד של מד"א, שידאג גם לעדכן את בית החולים בצפי הנפגעים. בנוסף, מרגע שניתקתם את השיחה עליכם להקפיד להיות זמינים ככל הניתן (במקרה שאתם מטפלים בפצוע - לתת את הטלפון למישהו אחר) כיוון שנציגי כוחות שונים עלולים להתקשר אליכם על מנת לקבל מידע נוסף מהזירה.

לגזור ולשמור: כך תצילו את חייו של פצוע דקירה

מחקרים רבים קבעו שסיבת המוות העיקרית בטראומה היא דימום  שלא נעצר או שלא ניתן היה לעצור אותו בשטח, מה שהוביל להלם תת-נפחי ולקריסת מערכות כתוצאה מכך שהאיברים לא קיבלו את הדם והחמצן לו הם זקוקים. כאמור, אנו מניחים שכל פצוע הוא פצוע לא יציב ולכן מקומו בבית החולים, ועל כן יש לצמצם את זמן השהיה בשטח למינימום. בספרות הרפואית מתוארות "עשר דקות הזהב" (שהיה של עד עשר דקות בשטח, מרגע ההגעה ועד לתחילת הפינוי) כגורם משמעותי בשיפור ההישרדות של הפצועים, ואפשרי לעמוד ביעד הזה כשבזירה כבר בוצעו הפעולות המינימליות הנדרשות לפני פינוי - פעולות שאותן יכול לבצע כמעט כל אדם גם ללא הכשרה מיוחדת.

כאשר מדובר בפצוע עם דקירה באזור הטורסו (גב, חזה ובטן), יש סכנה לדימום מכלי דם גדולים או מאיברים פנימיים אחרים, או להצטברות אוויר בין הריאות לבין הדופן של בית החזה (חזה-אויר, פנאומוטורקס). כאשר מדובר בדקירה באזור הראש והפנים החשש הוא מפגיעה במוח או באזור נתיב האוויר - מה שעלול לגרום לחנק. דקירה בגפיים היא יחסית "קלה" לניהול, שכן אלתור חוסם עורקים על ידי חגורה או אביזר דומה יביא לעצירת זרימת הדם לכל הגפה, מה שיתן זמן לכוחות ההצלה להגיע ולהעניק טיפול מתקדם.

השלב הראשון - שמירה על בטיחות המטפל: מעבר לעובדה שפצוע אחד אינו יכול לסייע לפצוע אחר - לכוחות ההצלה שבדרך יהיה הרבה יותר קשה לטפל בשני פצועים במקום באחד. 

השלב השני - חשיפת האזור הפציעה והתרשמות ממצב הנפגע: אם הנפגע בהכרה והוא משתף פעולה ניתן לשאול אותו איפה כואב לו, וכך לקבל אינדיקציה לגבי מספר הדקירות ומיקומן. במידה והפצוע מחוסר הכרה יש לחפש דקירות או דימומים נוספים, במיוחד באזורים "נסתרים" כמו הגב, העכוז ופנים הירכיים. יש לדאוג לכסות את הנפגע, גם כדי לשמור על כבודו וגם כדי למנוע היפותרמיה.

השלב השלישי – הטיפול בפצע הדקירה: כפי שכבר הוזכר, הסכנה המיידית היא דימום (שיכול להרוג את הפצוע תוך דקות, בזמן שסכנות אחרות כמו זיהום או שיתוק ניתנות לטיפול מאוחר בבית החולים). במידה ומזהים דימום - המטרה העיקרית היא להפעיל עליו לחץ ישיר כדי לעצור אותו. כשהנפגע שוכב, ניתן להשתמש בחתיכת בד או בתחבושת שתונח על הפצע, ועליה להפעיל כוח, עדיף באמצעות משקל הגוף. 

זכרו שלא כל פצע דקירה חייב לדמם, ויתכן מאוד שנראה רק יציאה של רקמת שומן תת-עורי או לולאת מעי (בדקירה בבטן). במידה והפצע אינו מדמם - אין ללחוץ עליו, מחשש להחמרה של דימום פנימי, אך יש לנטר את הנפגע כל העת מחשש להדרדרות. 

פעמים רבות, בעיקר כאשר הנתקף נאבק עם התוקף, נראה "פצעי התגוננות" בידיים. כאשר הדקירה היא בגפיים (ובמיוחד אם הדימום הוא משמעותי) ניתן להשתמש בחגורה, משולש בד, חוסם עורקים מגומי או כל אביזר אחר שישמש אותנו ליצירת לחץ סירקולרי סביב הגפה הפגועה. את חסם העורקים יש להניח 4-5 ס"מ מעל מקום הפגיעה, ולאחר מכן לרשום את השעה המדויקת בארבע ספרות (13:29) במקום בולט על גוף הנפגע, וכמובן לדווח על כך לצוות הרפואי שיגיע. 

במידה ומאתרים חפץ תקוע בתוך הגוף – אין להוציא אותו! הוא יכול להיות הדבר שחוסם כלי דם פגוע מלדמם בלי שליטה. במקרה כזה השאיפה היא להזיז את הנפגע כמה שפחות (כדי שהחפץ לא יזוז ויגרום נזק משני), להפעיל לחץ מצידי החפץ כדי לעצור דימום ובמידת האפשר - לקבע את החפץ לגוף כדי למנוע תזוזה שלו. 

נפגעי חרדה: "הפצועים השקופים" של כל זירת פיגוע

רובנו כבר התרגלנו לדיווחים בתקשורת על מספר פצועים ומספר "פצועי חרדה" (מה שכונה בעבר "פצועי הלם" אך שונה לאחר מכן, מכיוון ש"הלם" הוא מושג רפואי ששמור למקרים אחרים). פצועי חרדה הם אותם אנשים שלא נפגעו בגוף, אך נחשפו למראות קשים וחשו סכנה ממשית לחייהם. הסימפטומים כוללים רעד, הזעה, דפיקות לב מואצות, צעקות, קפיאה במקום, פחד עז, תחושת חוסר אונים, בכי והסתגרות, ובמידה והם לא יטפלו - יכולה להיות הדרדרות במצבם הנפשי עד כדי התפתחות של הפרעת דחק פוסט-טרומאתית או PTSD. הטיפול בהם לרוב יכול להידחות לשלב מאוחר יותר אם ישנם פצועים דחופים בשטח - אך שמירה על מספר עקרונות יכולה להטיב עם מצבם כעת ובעתיד.

הדבר הראשון שיש להקפיד עליו הוא מתן תמיכה: תחושת חוסר האונים היא נוראה, והידיעה שיש מישהו שדואג להם וחווה איתם שותפות-גורל היא בעלת ערך עליון. שיחה, שיתוף חוויות בזוג או בקבוצה הם לרוב יעילים מאוד.

למרות שההתרחקות ממקום האירוע עשויה להביא להקלה מיידית, שיטה זו אינה יעילה וחשוב להשאיר את נפגע החרדה בקרב האנשים הקרובים לו שיכולים לספק לו את התמיכה והמענה שהוא זקוק להם. זאת ועוד - כאשר הנפגע נמצא באירוע ומשתף פעולה ניתן להיעזר בו לביצוע פעולות פשוטות כמו הבאת ציוד, כיוון האמבולנס, ליווי פצוע ועוד. התחושה של השייכות ושל החשיבות העצמית ויתנו לו תחושה של "מסוגלות" במקום תחושה של "מסכנות" - ויסייעו לנפגע להתמודד טוב יותר עם הטראומה בעתיד.