אל תגידו "זה קטן עליך": כך תגיבו לבשורה שקרוב לכם חלה בסרטן

פעמים רבות, כאשר חולים שומעים את הבשורה "אתה חולה בסרטן" הם מרגישים שהקרקע נשמטת תחת רגליהם. רגע האבחון מלווה בפחד וקושי רב ובמקביל גם בתחושת הקלה גדולה "שסוף סוף יודעים מה יש לי". 

במקרה שלי אישוש האבחנה נעשה באמצעות בדיקת CT, בה גילו שיש לי גידול סרטני בגודל אגרוף באזור החזה. הייתי מוצף ברגשות – מצד אחד פחד מפני העתיד לבוא ומהשני, גם תחושת הקלה שהחששות שהיו לי התממשו. מיד לאחר הגילוי קבעו לי תור לניתוח לאימות האבחנה (ביופסיה) . ברגע זה גם הבנתי, שאני לא היחיד שגילה ומתחיל להתמודד עם תהליך ההחלמה מהסרטן ואני צריך להתחיל לספר למשפחתי, חברי ומכריי. 

אחד הדברים הראשונים בהם אנו נפגשים בבשורת המחלה היא העובדה שאנחנו צריכים לספר לאנשים עליה. החולים אינם מתמודדים רק עם סל החששות האישיים לגביי ההחלמה והטיפולים אלא גם עם הפחדים מהתגובות של הסביבה. כך, פעמים רבות נוצר מצב אבסורדי בו החולה הוא נושא הבשורה והוא זה שצריך לתמוך במעגל הקרוב לו ולעזור ליקיריו להתמודד עם הידיעה על הסרטן. 

למעשה, השאלה החשובה ביותר שצריכה לעלות על ידי המעגל הקרוב או הרחוק היא "איך אני יכול/יכולה לעזור?", אך ברוב המוחלט של המקרים היא אינה נשאלת. לא מדובר בחוסר נדיבות או רצון לסייע, אך לרוב אנשים משליכים את דרך ההתמודדות שלהם גם על הסביבה הקרובה או הרחוקה להם ובעזרתה מתנהלים. כך לדוגמה אם אני אעדיף להתמודד לבד ולא ארבה לשתף את הקרובים לי בחוויות שעוברות עלי, אניח שגם האדם העומד מולי יעדיף להתמודד כך, אך זהו לא בהכרח המצב. חשוב תמיד לברר מהי צורת ההתמודדות בה בחר האדם העומד מולנו, ולא לפעול על פי מה שאנו רואים לנכון. 

בואו נדבר על הפיל שבחדר

חולים רבים המתמודדים עם הסרטן ועם תגובת הסביבה למחלה נתקלים  "בתסמונת הפיל בחדר" – במצב זה החברה הקרובה מנסה להתעלם מהמחלה המשמעותית, ובוחרת במילים, כמו "זה קטן עליך", "תהיה חזק" או אמירות כמו "אתה צריך לראות את המחלה כמתנה של החיים שלך". משפטים אלה עשויים להפוך את ההתמודדות עם הסרטן לקשה הרבה יותר. אמנם הקרובים לנו בטוחים שהם סייעו והתעלו על הקושי האישי שלהם, אך ההתעלמות מהמציאות, הופכת פעמים רבות את החולה למיואש ומעצימה את תחושת הבדידות. כאשר בוחרים שלא לשאול את השאלה "איך אני יכול לעזור" ובמקומה, משתפים בחוויות האישיות, מציעים טיפולים שונים ועוד, מתעלמים מהפיל הגדול שבחדר -  שהוא כאמור ההתמודדות האינדיווידואלית והחוויה האישית של כל חולה. מהלך הטיפולים וההחלמה הוא כמו חליפה המותאמת בתפירה אישית, וחשוב להתייחס לכל מקרה לגופו תוך הקשבה ערה ומתמדת. 

דברו על הפיל שבחדר והבהירו לקרובים לכם מהי צורת ההתמודדות שהכי מתאימה לכם 

איך בכלל מתחילים לספר על הסרטן?  

מנעד הבשורות רחב מאוד וכל אחד בוחר את הדרך המתאימה לו כדי להגיד "אני חולה בסרטן". אנשים רבים מחליטים לכנס את המשפחה והקרובים ולבשר לכולם יחד, אחרים אינם מרבים לשתף את המעגלים הרחוקים יותר ואחדים אף ממציאים סיפורי כיסוי לתקופת הטיפול ולא משתפים כלל. למעשה, אין דרך אחת נכונה או שגויה וההחלטה לגבי שיתוף הסביבה היא אישית מאוד. 

בנוסף, הטווח בין אלה הבוחרים לחלוק את הכל עם כולם, לבין אלה המעוניינים לשמור את ההתמודדות עם המחלה לעצמם הוא רחב מאוד. למרות זאת, חשוב לקחת בחשבון שבמצבים בהם בוחרים לספר לאנשים רבים, נתקלים גם במגוון תגובות לא צפויות שאינן תמיד עולות בקנה אחד עם הציפיות ומנגד, אלה ששומרים את הבשורה וההתמודדות לעצמם, חייבים להבין שלא ייהנו מהרווחים, מהיחס ומהתמיכה המתלווים למחלה. מעבר להתמודדות האישית עם הסרטן, החולה צריך גם ללמוד להבהיר לסביבה הקרובה לו מהי הדרך הנכונה עבורו.  

כדי להקל על המפגש עם הסביבה בכל הנוגע לתקופת ההחלמה והטיפולים, ישנן שלוש שאלות מרכזיות שעשויות לסייע  בהעברת הבשורה המשמעותית : 

1. למי אני מספר?

2. איך אני מעביר את הבשורה על הסרטן לקרובים אלי?

3.  ועד כמה אני מוכן לספר או לחשוף?

כך ייעשה מעין תיאום ציפיות עם מעגלי החברים והמשפחה שיאפשר את התמיכה המסוימת לה החולה זקוק. תיאום הציפיות יכול להתבצע בשיחה כוללת עם כל המשפחה והחברים הקרובים, במייל, בשיחה אישית עם כל אחד או אפילו כהערת אגב, כמו לדוגמה לבקש מחבר קרוב שנמשיך לדבר על דברים רגילים ולא רק על הסרטן. חשוב להבין שלרוב הסביבה שלנו שיודעת על הסרטן רוצה מאד לעזור אך לא מצוידת בכלים המתאימים לכך ותפקיד החולה הוא להבהיר מה הם הצרכים והבקשות שיקלו עליו במהלך ההתמודדות עם המחלה. 

המטרה הראשונה שצריכה להיות לנגד עיניו של החולה היא אגירת כוחות להתמודדות עם הסרטן, וההחלטה לגבי השיתוף צריכה גם היא להיות מונעת מכך – בעוד שחולים מסוימים שואבים כוח מהשיתוף של מצבם עם אחרים, אחרים מוצאים בכך גורם מחליש. אם בכל זאת אתם מעוניינים בתמיכה, אך חווים קושי בשיתוף אחרים במצב ניתן אפילו למנות אדם קרוב שיהיה "הדובר לענייני סרטן"  ויתווך בינכם לבין הסביבה הקרובה והרחוקה, תוך התייחסות לבקשות וצפיות שלכם במהלך הטיפולים וההחלמה. 

לגבי המעגלים הרחוקים יותר, כמו קולגות במקום העבודה או מכרים, ההתייחסות צריכה להיות תלויה בתשובות לשלוש השאלות אותן הזכרנו קודם. מאידך, אם אתם עתידים לעבור טיפולים להם השפעות חיצוניות נראות, כמו כימותרפיה אינטנסיבית או כאלה הדורשים היעדרות מהעבודה לעיתים תכופות, כדאי לספר על המחלה כדי להימנע מחרושת השמועות, שככל הנראה תהיה בלתי נמנעת. 

איך מכירים אנשים חדשים גם בתקופת המחלה?

אחד הדברים שאני שומע המון, בעיקר מצעירים החולים בסרטן הוא שבעקבות הבשורה המעגל החברתי עבר שינוי מהותי והם גילוי מי הם החברים האמתיים שלהם.  

כך גם לגביי היכרויות חדשות וטיפוח זוגיות טרייה במהלך תקופת ההחלמה: בסופו של דבר לא כל אדם יהיה מוכן להיכנס לאינטראקציה במצב כזה וחשוב למצוא אנשים שמוכנים להצטרף אתנו למסע ולראות אותנו כבני אדם רגילים ולא רק כחולי סרטן. בכל הנוגע להיכרות רומנטית, חשוב לחפש פרטנר שמעוניין בנו למרות המחלה.

מה לגביי הורים לילדים קטנים, איך כדאי לספר וכמה לחשוף?

ההתמודדות במשפחה צעירה היא מורכבת מאוד והרבה פעמים למאבק בסרטן מצטרפות דאגות נוספות כמו עול כלכלי או המשך התפקוד של משק הבית . כך, בן הזוג הבריא צריך לחבוש שני כובעים, הוא צריך להמשיך ולשמור על תפקוד התא המשפחתי ובמקביל גם להוות את מקור התמיכה לזה החולה. על כן חשוב לוודא כי גם לו יש מקום בו הוא יכול לפרוק ולקבל תמיכה. 

בנוגע לילדים הקטנים, לעיתים הורים פוחדים לבשר להם בשורה כה דרמטית, אך חשוב להבין שילדים מבינים הכל ולכן אין כל סיבה להסתיר מהם דבר. בנוסף, הם רואים את העולם דרך התיווך שלנו ועל כן גם את הידיעה על הסרטן יקבלו בדרך בה נעביר אותה להם וחשוב מכל, גם הילדים צריכים לעבור תהליך של אבל, קבלה והשלמה עם המצב החדש. מניעת התהליך מהם עשויה לגרום לנזק משמעותי בהמשך. חשוב להתייעץ עם איש מקצוע בנוגע לדרך בה כדאי לספר לילדים הקטנים על הסרטן, בהתייחס לגילם ולמידת ההבנה שלהם.