מה הקשר בין שינויים הורמונליים לבין סרטן השד?

תאי הגזע שמהם מתפתחת רקמת השד נוצרים עוד בזמן התפתחות העובר בתוך הרחם. תאים אלה מכילים קולטנים להורמונים, כלומר יש להם את היכולת להגיב להורמונים הנשיים. בתקופת הבשלות המינית הורמונים אלה פועלים על תאי הגזע בשד וגורמים להתפתחות של רקמת שד בשלה. 

כאשר השחלה מתחילה ליצר הורמונים, סביב גיל 10.5 בממוצע, - מתחילה התפתחות ניצני השד. ההתפתחות מגיעה לבשלות כשנתיים לפחות מזמן קבלת הוסת הראשונה. שלב נוסף בחיי האישה בו השדיים מתפתחים וגדלים הוא בהריון, אז הרמה ההורמונאלית הגבוהה של הורמוני השלייה גורמת לשדיים להכפיל את נפחם לשם ייצור החלב. 

סרטן השד הוא הסרטן השכיח ביותר בנשים ולמעשה כ-12% מהנשים יחלו במחלה הממאירה במהלך חייהן. ישנם סוגים שונים של גידולים בשד, רובם המוחלט הם בעלי קולטנים להורמונים. לכן, נהוג לבצע כיום בירור אונקו- גנטי לסוגים אלה של סרטני השד ולהמשיך טיפול, לאחר כריתת הגוש הממאיר, בהתאם לתוצאות.

הסיכוי ללקות במחלה עולה עם הגיל: בקרב נשים בגיל 40, שכיחותה של המחלה נמוכה יחסית ועומדת על 1:3892 מקרים. בתקופה זו עדיין ישנם מחזורים חודשיים ופעילות הורמונלית שחלתית ועל כן הסיכוי ללקות במחלה נדיר יותר. בקרב נשים בגיל 50, חל גידול בשכיחות של סרטן השד, כאשר אחת מכל 52 נשים צפויה לחלות במחלה. בגיל זה מרבית הנשים מפסיקות לקבל מחזורים סדירים.  בכל עשור לאחר הפסקת הוסת החודשית, שכיחות המחלה מכפילה את עצמה: בקרב נשים בגיל 60 השכיחות עומדת על  1:24 נשים, בגיל 70 1:14-  נשים, וכן הלאה.

מבחינה ביולוגית, סרטן שד איטי מאד בהתפתחותו ולמעשה לרוב יחלפו כעשר שנים בממוצע מרגע הופעת תא סרטני בודד ועד להגיעו לגודל מינימלי של 1 ס"מ אשר ניתן לגילוי בבדיקת ממוגרפיה. לכן, בדיקות רוטיניות וממוגרפיה אחת לשניים מגיל  50 (לפי הנחיות משרד הבריאות לגבי נשים שאינן בסיכון משפחתי או אחר) מספקות מענה רפואי יעיל לשם גילוי מוקדם של המחלה.

 siam.pukkato | Shutterstock

מה הקשר בין גיל המעבר לבין סרטן השד?

עם כניסת האישה לגיל המעבר, השחלות מפסיקות לתפקד וכפועל יוצא גם לא מיוצרים יותר הורמונים שחלתיים. היעדר הורמונים אלו מוביל לחוסר איזון במערכות גופניות שונות, לו השפעות קליניות ניכרות: החל מתופעות מידיות כגון גלי חום, הפרעות שינה, שינויים במצבי רוח, יובש נרתיקי והשמנה בטנית, ועד למחלות מאוחרות יותר, כגון התקפי לב, אוסטיאופורוזיס, דמנציה וסרטן שד. 

בעבר, הרפואה התייחסה למחלות אלה כאל מצבים הקשורים בזקנה, אך עם גילוי הגנים אשר מעלים את השכיחות לסרטני שד ושחלות, BRCA 1-2, וביצוע של כריתת שחלות בנשים צעירות לפני גיל 40, נמצא כי מחלות אלה עלולות להיגרם או להיות מואצות עקב חוסר בהורמונים. 

גילוי זה הוביל רופאים רבים להמליץ על נטילת הורמון האסטרוגן בגיל המעבר כדי למנוע את התחלואה הנ"ל. אולם, באמצע שנות השבעים הופיעו מאמרים שהוכיחו שמתן אסטרוגן לבדו לנשים עם רחם העלה -את שכיחות סרטן רירית הרחם. סיכון זה נמנע באמצעות מתן תוספת של פרוגסטרון לטיפול האסטרוגני וכיום הטיפול כולל שילוב של שני ההורמונים – אסטרוגן ופרוגסטרון. 

האם טיפול הורמונלי חליפי מעלה את הסיכוי להתפתחות של סרטן השד?

מנגד, בקרב נשים בהן בוצעה כריתת רחם וקיבלו בטיפול באסטרוגן בלבד נצפתה דווקא ירידה משמעותית בשכיחות של סרטני שד לעומת קבוצת הביקורת שלא קיבלה טיפול הורמונלי.

בעקבות פרסום המחקר בעיתונות, חלה ירידה משמעותית בשימוש בטיפול הורמונלי חלופי למניעת תסמיני גיל המעבר עקב החשש שהוא עלול לגרום להתפתחות של סרטן השד. אולם, הפרסומים לא הדגישו שגילוי סרטן השד בנבדקות התבצע 5 שנים ממועד התחלת הטיפול בהורמונים ולא לאחר עשור. כפי שהוזכר לעיל, התאים הממאירים מתפתחים כעשר שנים עד שניתנים לגילוי בבדיקת הממוגרפיה, ולכן משמעות הדבר היא שהתאים הסרטניים כבר היו ברקמת השד עוד לפני התחלת הטיפול ההורמונלי. 

הקשר ההורמונאלי לסרטן שד

פרוגסטרון טבעי, כזה הנוצר בשחלות, לא נספג במערכת העיכול והוא מתפרק ומופרש. לכן חייבים ליצר אותו באופן סינטטי עם שינויים במבנה המולקולארי שלו, תוך שמירה על הפעילות הביולוגית שלו (הגנה על רירית הרחם). הורמוני הפרוגסטרון הסינטטיים הנמצאים בשימוש קליני נקראים גם פרוסטאטיבים. כיום נמצאים למעלה משמונים סוגי פרוגסטאטיבים בשימושים קליניים. 

כאשר נכנסו לעומק התובנה המולקולארית , נמצא שלכל אחד ואחד מאותם פרוגסטאטיבים ישנן תכונות ביולוגיות ספציפיות רק לאותה מולקולה, כלומר אין "אפקט עדר" . גילוי זה סיפק תובנה מעמיקה על השפעתו של כל אחד מההורמונים: כך נמצא שאכן ישנם פרוגסטאטיבים המעודדים שגשוג של תאי סרטן רדומים ברקמת השד, אך אחרים אינם משפיעים על תאים ממריאים ואפילו מדכאים אותם. הפרוגסטאטיב בו השתמשו במחקר בריאות הנשים שצוין קודם לכן (מדרוקסי-פרוגסטרון-אצטאט), שייך לקטגוריה של התכשירים המעודדים התפתחות של תאי סרטן שד רדומים והוא אף מונע חלק מההשפעה המיטיבה של אסטרוגן בהגנה על השד מפני סרטן.

מאז, הפרוגסטאטיב האמור הוצא משימוש קליני בגיל המעבר והוחלף בדור שלם וחדש של תכשירים שכולם נבדקו בכל הנוגע להשפעתם על רקמת השד לפני שאושרו לשימוש. במקביל החלו לפתח גם תכשירים שאינם בדיוק פרוגסטאטיבים, אך פעולתם יעילה בכל הנוגע להגנה על רירית הרחם וללא ההשפעה המזיקה של חלק מהפרוגסטאטיבים על השד.

מגוון התכשירים ההורמונליים הקיימים כיום מאפשרים לרופאי גיל המעבר לבצע התאמה אישית של הטיפול לכל אחת ואחת. עבודות קליניות רחבות היקף שבחנו עשרות אלפי נשים הלוקחות טיפולים הורמונאליים כל החיים, בעיקר מארצות סקנדיביה וצרפת,  מאוששות את הממצאים המעבדתיים ומוכיחות בטיחות יחסית של אותם ההורמונים החדשים בכל הנוגע לשכיחות של סרטני שד. כיום ישנן גם עבודות המראות שלאחר החלמה מסרטן שד ניתן להחזיר לחלק מהנשים טיפולים הורמונאליים שיקלו עליהן מפני תסמיני גיל המעבר, כגון גלי החום הפרעות שינה ועוד.

לסיכום, הידע הנרחב והמעמיק הקיים כיום מאפשר התאמה אישית של טיפול הורמונאלי חלופי לכל אחת ואחת, תוך הימנעות משימוש באותם הורמונים שנקשרו בעבודות מחקריות וקליניות כתורמים להתפתחות מהירה יותר של תאי סרטן קיימים (ולא גורמים להשתנות סרטנית כפי שחששו בעבר). הטיפול המותאם מאפשר נטילה של טיפול הורמונלי חליפי ללא הגבלת זמן.