פורום פסיכיאטריה - עמוד 1388

ד"ר רובין שלום שלום ! בתי (42) סובלת שנים רבות מדכאון ובשנה האחרונה שונתה האבחנה להפרעה דו קטבית בגלל אפיזודה של מניה. נכון לעכשיו היא בדכאון ומטופלת בליתיום וקולנקס. בימים האחרונים היא לקתה בפציאליס ורופא א.א.ג המליץ על נטילת פרדניזון. הרופא הפסיכיאטר אמר שיש סיכוי כלשהו להתקף מניה בעקבות הסטרואידים אבל כדאי שתיקח. הובהר לנו שפציאליס בכל מקרה יעבור אחרי תקופה אך טיפול בסטרואידים יחיש את ההחלמה. מה דעתך? כדאי לקחת סיכון? היא מגיבה ברגישות רבה מאד לכל שינוי בתרופות והשיקול נגד הוא שאולי לא שווה לשאוף לזירוז ההחלמה על חשבון הסיכוי לשיבוש במצב הנפשי. מה דעתך? בתודה אלה

נוטל פנוברביטאל 100מ"ג .לפני שמונה שנים הופסקה נטילת תרופה נוספת-פנטואין.התקף אפילפטי אחרון-לפני 35 שנה. יש לציין שבזמן ההתקף הזה הייתי חולה בשפעת ויצאתי לבלות עם 39 מעלות חום.כל זה ללא תרופות כלל במשך 4-5 שנים ושרות צבאי במילואים.(שרות רגיל,כולל מארבים, אימונים מפרכים ותעסוקה מבצעית בעזה ובחברון עם נשק). 12 שנים קודם לכן ,בנערותי,היו לי 3-4 התקפים (grand mal )במשך כשנה.כך שאני נוטל תרופה זו כבר 50 שנה,למעט 5 שנות הפסקה. א.להפסיק או לא להפסיק? ב.מהם הנזקים בגופי ,שאיני מודע להם ואינם מורגשים כעת,וכאלה שקיימים ואיני מייחס אותם לתרופה? ג.האם יש סכנה להתקף לאחר ההפסקה? דבבדיקת eeg לפני 28 שנים ו-21 שנים התרשים הראה שאין סימנים למחלה. ד.האם הצלחת ההפסקה של הפנטואין יכולה לרמז משהו? הפחד מפני התקף הוא כזה גדול ולכן ההתמדה הרוטינית בנטילת התרופה. אגב,נוירולוג מומחה אמר שאני יכול להפסיק בהדרגה. אבל,מהיכן שואבים את הבטחון והוודאות?!

אני בת 38 נשואה+ילדים בעלת תואר. ברצוני לשאול שאלה: כשחברים של הבן שלי בן 10 מגיעים אלינו אני מארחת אותם והכל בסדר. כך גם אם הבת שלי ואין לי שום בעיה להיפך אני מעודדת אותם שכדאי להם להיפגש עם חברים. הבעיה מתחילה כשהגיסות שלי רומזות לי ואפילו אומרות לי במפורש שהילדים שלהם רוצים לבוא אלינו לבית אז אני מתחילה להתרגז בלב ולהילחץ. ואני פשוט לא יכולה לעלות על דעתי שאני מארחת אותם מכיוון שאני יודעת כשהם יגיעו אלינו הביתה עם הילדים הקטנים שלהם והשובבים (בני 4-7) הם מתחילים לרוץ לי בבית ולטפס במדרגות ולבקש משחקים (ולא פעם הם שברו לי דברים) ואני יודעת שכולם ביחד עם הילדים שלי מעמיס עליי ואני פשוט מקבלת עצבים ואפילו סלידה. אני לא יכולה לסבול זאת. (אני רואה מה קורה אצל חמתי כל שבת כשכולנו נפגשים אצלה בבית, יש רעש, מריבות בין הילדים, השתוללויות, צעקות שהם עושים אפילו מתוך כייף). אך כשמדובר בחברים של הילדים שלי (בני 7, 10) שאני יודעת שהם ילדים טובים, רגועים, אין לי כל בעיה עם זה להיפך, אני רואה שהם תורמים זה לזה ובכלל לא מרגישים אותם. אך כל מה שקשור במשפחה של בעלי, עם החתך הילדים השובבים שלהם אני לא יכולה להסתיר את הסלידה שלי מהרעיון . אני לא יודעת איך חמתי יכולה לארח את כולנו אצלה בבית כל שבת ולסבול את כל הבלגן שכולם עושים אצלה היא פשוט לוקחת הכל בקלות ואני לעומת זאת לא יכולה להרשות לעצמי (כי הבית שלנו גדול ומושקע) ואילו הן גרות בשכירויות ונראה מבולגן. נ.ב. הילדים שלי בבית משחקים חופשי ואין לי את הלחץ שיעשו לי בלגן בבית כי הם יודעים שצריך לאסוף ואם הם שוכחים אני מעירה להם ואני גם לא איזה חולת ניקיון פשוט חשוב לי שבסוף יהיה סדר. אני יודעת שאני לא טיפוס עצלן, להיפך חרוצה שמתחזקת את הבית לבד בלי עוזרת. כואב לי שאני מכבידה על בעלי בהתנהגות שלי שהוא צריך לשתף פעולה ולא להציע לארח אותם זה פשוט הפך אצלי להתנייה כזו שאם הם באים לבקר זה שווה להרס הבית. האם ההתנהגות שלי מוכרת? האם אני נורמלית?

שלום ! בתי (42) סובלת שנים רבות מדכאון ובשנה האחרונה שונתה האבחנה להפרעה דו קטבית בגלל אפיזודה של מניה. נכון לעכשיו היא בדכאון ומטופלת בליתיום וקולנקס. בימים האחרונים היא לקתה בפציאליס ורופא א.א.ג המליץ על נטילת פרדניזון. הרופא הפסיכיאטר אמר שיש סיכוי כלשהו להתקף מניה בעקבות הסטרואידים אבל כדאי שתיקח. הובהר לנו שפציאליס בכל מקרה יעבור אחרי תקופה אך טיפול בסטרואידים יחיש את ההחלמה. מה דעתך? כדאי לקחת סיכון? היא מגיבה ברגישות רבה מאד לכל שינוי בתרופות והשיקול נגד הוא שאולי לא שווה לשאוף לזירוז ההחלמה על חשבון הסיכוי לשיבוש במצב הנפשי. מה דעתך? בתודה אלה

אני בת 38 נשואה+ילדים בעלת תואר. ברצוני לשאול שאלה: כשחברים של הבן שלי בן 10 מגיעים אלינו אני מארחת אותם והכל בסדר. כך גם אם הבת שלי ואין לי שום בעיה להיפך אני מעודדת אותם שכדאי להם להיפגש עם חברים. הבעיה מתחילה כשהגיסות שלי רומזות לי ואפילו אומרות לי במפורש שהילדים שלהם רוצים לבוא אלינו לבית אז אני מתחילה להתרגז בלב ולהילחץ. ואני פשוט לא יכולה לעלות על דעתי שאני מארחת אותם מכיוון שאני יודעת כשהם יגיעו אלינו הביתה עם הילדים הקטנים שלהם והשובבים (בני 4-7) הם מתחילים לרוץ לי בבית ולטפס במדרגות ולבקש משחקים (ולא פעם הם שברו לי דברים) ואני יודעת שכולם ביחד עם הילדים שלי מעמיס עליי ואני פשוט מקבלת עצבים ואפילו סלידה. אני לא יכולה לסבול זאת. (אני רואה מה קורה אצל חמתי כל שבת כשכולנו נפגשים אצלה בבית, יש רעש, מריבות בין הילדים, השתוללויות, צעקות שהם עושים אפילו מתוך כייף). אך כשמדובר בחברים של הילדים שלי (בני 7, 10) שאני יודעת שהם ילדים טובים, רגועים, אין לי כל בעיה עם זה להיפך, אני רואה שהם תורמים זה לזה ובכלל לא מרגישים אותם. אך כל מה שקשור במשפחה של בעלי, עם החתך הילדים השובבים שלהם אני לא יכולה להסתיר את הסלידה שלי מהרעיון . אני לא יודעת איך חמתי יכולה לארח את כולנו אצלה בבית כל שבת ולסבול את כל הבלגן שכולם עושים אצלה היא פשוט לוקחת הכל בקלות ואני לעומת זאת לא יכולה להרשות לעצמי (כי הבית שלנו גדול ומושקע) ואילו הן גרות בשכירויות ונראה מבולגן. נ.ב. הילדים שלי בבית משחקים חופשי ואין לי את הלחץ שיעשו לי בלגן בבית כי הם יודעים שצריך לאסוף ואם הם שוכחים אני מעירה להם ואני גם לא איזה חולת ניקיון פשוט חשוב לי שבסוף יהיה סדר. אני יודעת שאני לא טיפוס עצלן, להיפך חרוצה שמתחזקת את הבית לבד בלי עוזרת. כואב לי שאני מכבידה על בעלי בהתנהגות שלי שהוא צריך לשתף פעולה ולא להציע לארח אותם זה פשוט הפך אצלי להתנייה כזו שאם הם באים לבקר זה שווה להרס הבית. האם ההתנהגות שלי מוכרת? האם אני נורמלית?

דר קרני שלום אני בן 35 מאובחן עם ADHD מילדות כיום ה add רדום ולא מהווה בעיה. עד היום היו לי התקפי חרדה שאותם עברתי מהר מאד לאחרונה מזה שלושה חודשים פתאום הופיע התקף חרדה קשה עם תסמינים רבים כבר שלושה חודשים שאני נאבק לא להיכנס לעולם התרופות מתוך ידיעה כי לאנשים עם ADHD יש בעיה להתאים את התרופה הנכונה מה דעתך ? מה התרופות המומלצות למצב הנל והאם בעזרת טיפול לדוגמא emdr אפשר לצאת מזה המון תודה

אני סובל מכאבי ראש כרוניים זה כ-13 שנה מטופל בכדורים ללא הטבה , לאחרונה חלה אצלי הידרדרות וקיבלתי מרופא ניורולוג כדור בשם MIRO 30 מ"ג התחלתי עם חצי כדור הייתה הטבה רק לחודש חודשיים ושוב חזרו כאבי הראש , נבדקתי שוב אצל הרופא והבנתי שכנראה אני סובל מדיכאון חזק ! הפנה אותי למחלקה פסיכיאטרית ובמקביל העלה לי את המינון לכדור אחד, הכדור גורם לי לחולשה ועייפות וצורך תמידי לישון ! היו לי בעבר מחשבות אובדניות היות וחיי אינם חיים ! הייתה לי שיחה במחלקה פסיכאטרית בבית החולים וראיתי שאינם יכולים לעזור לי ולא המשכתי שם ! כעת כאבי הראש מתגברים ! האם יש לכם המלצה מה עלי לעשות לפיתרון הבעיה? תודה רבה

לפני שנתיים נוסף הדכאון לתופעות הלוואי האפשריות בעלון לצרכן של פרופסיה. פרופסיה היא תרופה נגד התקרחות גברית ופועלת כמעכב האנזים שהופך טסטסטורון לDHT אשר אליו שורשי הקרקפת רגישים. האם הגיוני וסביר לטפל בSSRI באנשים הסובלים מדכאון כתופעת לוואי של התרופה? השאלה האם זה סביר, מאוד סובייקטיבית כמובן, אך השאלה עולה מכיוון שטיפול בפרופסיה הוא לכל החיים. באופן ספציפי לגבי, הדכאון הקליני שהיה עוד לפני תחילת הטיפול בפרופסיה, התגבר, ולאחר נטילת פרופסיה במשך שנה וחצי, עשיתי בדיקת דם לטסטסטורון שהייתה נורמלית לגמרי. האם גם ספיציפית אצלי הגיוני להמשיך בSSRI? תודה רבה

שלום ד"ר, נטלתי ציפרמיל למשך כשנה וחודשיים ( התחלתי ב20מ"ג ועליתי ל30) לטיפול בחרדה ולחצים, והפסקתי בעצה אחת עם הפסיכיאטרית והפסיכולוג בספטמבר 2010 כלומר לפני כמעט 9 חודשים. מאז אני עדיין מטופל אצל הפסיכולוג ועובר גם טיפול קונטיבי לסירוגין. בסך הכל היום אני מרגיש טוב מבחינת החרדה והתופעות שבאו איתה. חוץ מדבר אחד- מאז שהפסקתי עם הציפרמיל נשארה לי הרגשה לא ממש נעימה שממשיכה ללוות אותי - זה בא והולך אבל בד"כ מורגש, אני מניח שזה גם היה חלק מההשפעה של הכדור,: הרגשה של אפאתיות מסוימת, לא משהו שמישהו שם לב אבל לי זה מפריע, מין ריחוק ממה שאני מרגיש, אני כאילו רואה את זה מבחוץ. לפעמים כשאני מדבר אני מרגיש שזה לא 100% אני, כלומר אני מרוחק מהכל. השאלה שלי, האם זו עדיין תופעת לואי של הציפרמיל? מוכרים לכם מקרים שזה נמשך כ"כ הרבה זמן? וכמה זמן זה עוד יכול להמשך? אני מרגיש שהמצב שלי אחרי שהפסקתי במובן הזה פחות טוב מאשר לפני שהתחלתי. מקווה שזה לא קבוע תודה ושבוע נעים דודי

חברתי מקבלת כבר שנים (מאז שהופיעה בארץ) את התרופה הזאת אשר באמת שיחררה אותה לגמרי מחרדות קשות שסבלה מהן אני מברכת על כך אבל יש לי רושם שאישיתה השתנת. פחות אמפטיה, יותר כוחניות וגם-לא ראיתי אותה בוכה כבר שנים... האם יש אפשרות של שינוי אישיות אם לוקחים נוגדי דכאון שנים? הרופא הציע לי לקבל פריזמה תודה